היא קמה באמצע הליילה, התיישבה על עדן החלון והביטה בליילה,
כהרגלה. היא ניסתה לשקוע אל תוך העולם הפרטי אבל משהו הפריע
לה. היא ניסתה למקד את המחשבות ונזכרה בתיאוריה שזקן חכם לימד
אותה פעם שאם תצייר נקודה על דף לבן ותתרכז רק בה המחשבות
יסתדרו לה. היא ציירה נקודה אבל העיינים נמשכו לעולם הכללי -
זה שמעבר לחלון ובו הליילה נמשך כאילו רק הוא קיים בעולם והיה
הרבה יותר מעניין. היא שקלה לחזור למיטה אך ידעה שלא תירדם.
הליילה השאיר לה אופציה אחת - לשבת ולבהות בחוסר מעש ולשקוע
בעולם ששוב לא היה שלה. היא ניסתה לשחזר את השבועות האחרונות,
מקווה שבסוף הדין וחשבון הכל כך בלתי נמנע תוכל לחזור לחיים
שלה...
הוא היה הילד הכי יפה בכיתה ופעמים רבות שאלה את עצמה מה בדיוק
הוא מוצא בה, אבל עכשיו הוא איננו כך שזה לא באמת משנה. היא
רצתה להאמין שנסע למזרח ולא יחזור אף פעם אבל המנגנון הפנימי
שמנע ממנה לשקר אפילו "שקרים לבנים" הזדעק כנגדה. רצתה להאמין
שיחזור ויאמר לה שרק עבד עליה ואז נזכרה שקברו אותו מתחת להמון
עפר ואבנים ושלא יוכל לצאת משם בקלות.
ההבנה שתיאלץ ללמוד להתמודד עם האין היכתה בה בעוצמה נוראית.
שוב העיפה מבט בליילה שהתנהל כאילו כלום: כלב עזוב עבר לו
וחתול מתנמנם ברח מפניו, מכונית אחרונה עברה ברעש ונערה מיהרה
לביתה...
הביטה בתמונה האחרונה ונזכרה בטיול לצפון. הוא טילפן ביום שישי
בשעה מאוחרת והציע שיעלו למחרת בבוקר לחרמון, והם סיכמו שיצאו
בשעת בוקר מוקדמת. הם החלו לסוע והתעכבו ל"רגע קצר" שנמשך מספר
שעות במטולה ושם צולמה התמונה. צלם מקומי ראה אותם וגרר אותם
לסטודיו שלו שכן זה פשוט פשע לא לצלם זוג כל כך יפה. הוא צילם
אותם בפוזות שונות ועד שסיימו נעשה מאוחר והם החליטו לדחות את
החרמון להזדמנות אחרת שכן יהיו עוד המון הזדמנויות. היא חייכה
לעצמה כשנזכרה כמה נהנו באותה שבת ושנייה אחר כך החלה לבכות
כאשר ההכרה כי לא יהיו עוד ימי שבת מאושרים ולא יהיה יום שלא
תחשוב עליו היכתה בה.
אמא שלו אמרה לה שהיא חייבת להמשיך הלאה וזה מה שהיה רוצה
בשבילה אבל בעצם - מה היא מבינה?! שוב החלה לבכות, כועסת על
הדמעות שזולגות ללא שליטה. היא לא הבינה למה האושר לא יכול
להימשך לעד. הוא יישאר לנצח בן 20 והיא תהיה החברה שלו, תמיד.
כל אזכרה ישאלו אותה מה קורה ואם כבר מצאה מישהו חדש ויכעסו אם
תיד שכן וגם אם תגיד שלא. יביטו בה במבט מרחם ומאחורי גבה
ישאלו כל אדם חדש: "אתה יודע - זו ההיא שחבר שלה נהרג בג'נין".
"תסתכל על עצמך" לחשה בשקט "הצטרפת לסטטיסטיקה. דווקא אתה שהיה
לך חשוב להיות אינווידואל, שעשית דברים מטורפים כדי להיות
מיוחד נעשית חלק מהשמות ביום הזיכרוון. יום שנעשה פתאום כל כך
אישי, פרטי ונוגע." היא סגרה את החלון ונתנה לליילה להמשיך
להתנהל לו...
ניכנסתי למיטה מקווה שמחר אקום לבוקר שונה בו לא אצטרך להתמודד
עם האין ואולי הכל היה רק חלום רע ואתה בעצם כאן מחבק אותי
לקראת עוד יום חדש...
אולי ואולי לא?! |
