זה סיפור על שניים.
סיפור עליו ועליה.
הוא היה עוד אחד שמוכשר בכמה דברים והיא הייתה עוד אחת שלא
מוכשרת בכמה דברים.
הוא מצא בה, בתוך עיניה, את האדם המיוחד שהוא לא ידע שהוא חיפש
בכלל.
היא מצאה בו, ברכות שבה נגע בה, את המבט התמים שכל כך חיפשה.
בינו לבינה היה מן קשר שלא הרשה להם לעזוב אחד את השנייה,
בקביעות חיפשו דרך להיות כמה שיותר זמן ביחד, קרובים.
וכשהיו יחד ברגע שהייתה שתיקה מביכה כזו, מן שתיקה שנתנה לכל
אחד מהם לחשוב קצת, היא הייתה נהנית מהאופן שהוא הסתכל עליה,
כאילו היא הבחורה היחידה בעולם, שהיא הכי חשובה ברגע זה. הוא
היה אוהב את החיוך המתענג שהייתה מעלה על פניה בשניות שהיה
נוגע בה, כאילו הוא היחיד שאי פעם נגע ויגע בה.
כמו המערכות יחסים היפות והפואטיות ביותר בהיסטוריה גם הוא
והיא התחילו בידידות לא מחייבת. מסיבה זו בדיוק הם פחדו לספר
על כל מה שביניהם לכל האחרים, פחדו מדי מתגובות. אבל
האמת...שלפי דעתי...הם פחדו שינפצו להם את החלום המתוק שאפף
אותם, הם חיו כמו בגן עדן קטן ופרטי. וכולם לא הבינו מה עובר
עליהם, הם היו מסתובבים בבית הספר בריחוף של אושר כאילו הילה
של שמחה מסביבם.
יום אחד, סתם עוד יום כמו כל הימים שהיו יחד לפתע היא הייתה
נראית מעט פחות מאושרת מהרגיל, דבר שכמובן הטריד אותו אז הוא
שאל אותה מה הבעיה. לא הייתה לה תשובה אך לפי המבט שבעיניה,
העיניים שבהם הוא התאהב כל כך, הוא ידע שכואב לה כבר לשמור את
האהבה הגדולה שהרגישה אליו בסוד. העיק עליה להיות לדאוג כל
הזמן להיפגש איתו במקומות מרוחקים, לא להיות מסוגלת לספר
לחברות הטובות ביותר שלה על האהבה הגדולה שמצאה אך היא לא רצתה
לספר לו על כך, היא פחדה שהוא יכעס ויעזוב אותה. אוי...כמה
טיפשה היא הייתה...אם היא רק הייתה יודעת עד כמה הוא אהב
אותה...אבל עכשיו, עכשיו זה כבר לא משמעותי לאף אחד.
עכשיו כבר אף אחד לא חושב ולא יחשוב על כך.
לאחר זמן מה, באיזוהי חופשה, אני חושבת שגם באותו זמן מלאה שנה
לאהבתם, הוא לקח אותה לחוף הים לסופשבוע רומנטי עם אוכל טוב
ובעיקר עם יין טוב. היא שלא הייתה רגילה לשתייה, שתתה כוס או
שתיים או חצי בקבוק יותר ממה שהייתה צריכה לשתות ואיבדה כל שמץ
של פיכחות. היא הייתה שיכורה שקטה והוא שגם היה שתוי לא שם לב
בכלל לכמות ששתתה ולכן כשהיא הלכה באמצע הלילה לטייל בחוף הוא
לא הרגיש צורך ללוות אותה, הוא היה עייף מדי בגלל האלכוהול,
ונרדם.
בבוקר הוא קם, חיפש אותה לצידו ולא מצא. הוא הלך לאורך כל החוף
ואי שם בקצה החוף, ליד הסלעים, הוא מצא אותה, עדיין ישנה
בשלווה. הוא חייך בסיפוק שמצא אותה ולפתע שם לב לפתק שהיה מונח
ליד ידה, קבור מעט מתחת לחול. מתוך סקרנות הוא לקח את הפתק
וקרא בו: "לך היפיפייה! תודה על לילה נהדר, לא אשכח אותך.."
והיה מצורף שם וטלפון.
מתוך דחף הוא פשוט החל לרוץ לכיוון ביתו שלא היה רחוק בהרבה
מהחוף, משאיר אותה ישנה ליד הסלעים, אך זאת הייתה המחשבה
האחרונה שעליה חשב.
הוא נדר לעצמו נדר בלב שלעולם לא יסלח לה על מעשה הבגידה, ועוד
בסופשבוע רומנטי לכבוד חגיגת השנה שלהם שהוא השקיע עליו כל
כך!
היא שקמה לאחר מספר שעות עם כאב ראש לא קטן וזיכרון מעורפל על
אדם שדיברה איתו בלילה ועודדה אותו לאחר שארוסתו עזבה אותו
לפני חתונה, או שזה בעצם היה בחתונה, היא לא ממש זכרה ולא ממש
הבינה מה הולך,היא חזרה לביתה ומיד התקשרה אליו. הוא לא ענה
לה.  היא ניסתה ללכת אליו ולהתקשר אליו עוד מספר פעמים באותו
שבוע ולאחר שנדחתה מספר פעמים רב כל כך, היא החלה להתייאש.
היא ישבה בבית, לא חייכה יותר, רק בכתה. בכתה על כך שלא הבינה,
על כך שלא יכלה לדבר עם אף אחד כי לא סיפרה לאיש, על כך שאהבה
אותו כל כך והוא דחה אותה פעם אחר פעם בלי הסבר, על כך שעזב
אותה בחוף, בכתה ימים ולילות.
הוא ישב בבית, לא הביט באף אדם, רק בכה. בכה על כך שלא הבין,
על כך שלא יכל לדבר כי היה קשה לו רק לנשום, על כך שאהב אותה
והיה לו כל כך קשה לדחות אותה אך לא יכל לשחזר את הכאב ולהסביר
לה, על כך שבגדה בו בצורה כזו, בכה ימים ולילות.
והיא סבלה, והוא סבל.
ושניהם לא הבינו.
ואולי הם לא יבינו לעולם...
לא יבינו מה קרה לאהבה, אולי גם לא יאמינו עוד בקיומה, או שמה
יזייפו אהבה כלפי אדם אחר וינסו לבנות חיים חדשים, אחרים, בלי
מחשבות רודפות על אהבות שנקטעו במועד מוקדם, מוקדם מדי.

זה סיפור טראגי על שניים.
סיפור עליו ועליה.