דנה היתה יתומה. בתור ילדה, אני זוכרת שהסתובבו ביננו כל מיני
ילדים עם כל מיני כותרות: אבי השמן, אורן המסריח, הילה מלכת
הכיתה, שרלי המוזר, מלי החננה, רוני היפה והיתה לנו גם דנה
היתומה.  אני חושבת שלא הבנתי בהתחלה את משמעות המילה.  ידעתי
שזה משהו רע, כי היו לנו דרכים שונות לכנות את בעלי הכינויים.
כשהיתה מלווה לכינוי התרגשות, הסתודדות, מאור פנים- למדתי לדעת
שזה כינוי טוב, ואף ביקשתי לאמץ אחד כזה לעצמי, על אף שלא
ידעתי איזה מהם יהלום אותי והיכן משיגים כינוי כזה.  אך
כשהכינוי נזרק לחלל האוויר בהפגנתיות, ברוע, כמנהג הקללות,
ידעתי שהיה זה כינוי רע, והייתי מתכווצת במקומי, כאילו מבקשת
שיעבור מעלי, שלא ידבוק בי חלילה.

היו כמה בנים כאלה, אצלנו בכיתה ב' שניה, שהשתעשעו מקריאות
הגנאי וצפו בהנאה בתגובותיהם של הילדים הדחויים- באלה שניסו
להחזיר מלחמה ובאלה שניסו בכל זאת להתחבב על הילדים המקובלים
ובאלה שפשוט לא הבינו מה עשו רע וכל מה שיכלו לעשות בעצם זה
לבכות ולחכות שהמקובלים יתחילו לצחוק על מישהו אחר.  אך דנה
היתה רק שומעת את הקריאות, שומעת ולא מגיבה. לעיתים היה ניתן
להבחין בפניה המתכרכמים, בעיניה הלחות, המתאמצות לא לבכות,
והיא היתה מביטה בילדים המלעיזים, מרימה את מבטה והולכת לה
לדרכה.  

אני נזכרת בה עכשיו וליבי נחמץ.  גם כילדה רכה בשנים אני זוכרת
שתהיתי מאיפה עומדים לה הכוחות פשוט להתעלם. יום אחד אזרתי
אומץ וניגשתי אליה. היא ישבה לבד בהפסקה וחיכתה לבוא הצלצול,
ואני כבר נמאס לי לשחק קלאס וגומי, והייתי סקרנית.  

מה זה יתומה? שאלתי אותה, בלי הקדמות ובלי הסברים, כי לא הייתי
מודעת לרגישות, ולא ידעתי איך שואלים אחרת. דנה הסתכלה עלי
במבט שואל.  אני רק המתנתי לתשובה, אך היא ככל הנראה נסתה
לבדוק אם גם אני באתי להציק.
זה ילדה שאין לה אבא או אמא, היא ענתה, אך כבר לא הסתכלה עלי.
ומה קרה לאבא או אמא שלך?
אבא שלי מת.
איך הוא מת?
במלחמה. הפעם אני הסתכלתי עליה במבט שואל.  אבא שלה מת במלחמה?
ידעתי שהיתה לפני כמה זמן מלחמה, ידעתי שהמלחמה היתה עם
הערבים, לא ידעתי שאבות מתים במלחמה כזאת.
איך? שאלתי, אך הצלצול הפריע לנו וכך גם המולת הילדים הרצים אל
הכיתות. אנחנו לא רצנו, הלכנו ביחד, ואני הבטתי בדנה, והבנתי
למה עיניה עצובות, ואיך היא מצליחה להתעלם מהילדים האכזריים.
אבא של דנה מת.  אבא של דנה גיבור מלחמה. אחר כך החזקתי לה את
היד והיא החזיקה את שלי ונכנסנו לכיתה ביחד.

באותו יום הגעתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי על דנה ועל אבא של דנה
ועל כך שהוא מת במלחמה.  אמא חייכה וליטפה את ראשי. עשית מעשה
טוב, היא אמרה, ואני התמלאתי גאווה.  

אחר כך, כשהלכתי להכין שיעורים שמעתי אותה מדברת בטלפון. היא
צחקה ואמרה למישהי בצד השני שהיא לא מאמינה לאיזה מצב אנשים
מגיעים, ושיפה, אמא של דנה, ממלאת לילדים שלה את הראש בסיפורי
גבורה. אחר כך נאנחה ואמרה "שלא נדע מצרות" ועברה לדבר על אוכל
וכביסה.  רציתי לגשת ולשאול את אמא למה התכוונה.  רציתי לשאול
אותה למה בצהריים לא סיפרה לי את האמת.  רציתי לשאול אותה למה
היא צחקה, אבל ידעתי ששמעתי משהו שהיא לא היתה רוצה שאשמע, אז
לא אמרתי לה כלום.  במקום זה המשכתי לשחק וחשבתי לעצמי שלא רק
אמא של דנה מבלבלת את הילדים שלה, גם אמא שלי - אפילו שהיא לא
חושבת ככה - עושה את זה לפעמים. עובדה.