"דיי! אני מבקשת שתעזוב אותי! אמרתי לך כבר. זה נגמר ביננו
וזהו"
"מי אמר שזה נגמר?!"
"דיי כבר, גיא! אתה יודע שנפרדנו אז אל תעשה לי פה סצינות"
"את נפרדת, אבל אני לא!"
ולפני שהצלחתי להוסיף עוד מילה הוא תפס את ידי בחזקה ודחף
אותי. ראשי נחבט בקיר, והרגשתי סחרחורת אבל לגיא לא היה אכפת.
הוא התקרב אליי והייתי נחושה להראות לו שאני לא מפחדת. הוא
נישק את צווארי והוריד את כתפיות החולצה שלי. דחפתי אותו והוא
הביט בי, משועשע.
"תעזוב אותי!"
"לא לא מותק, את שלי. שלי ורק שלי"
"גיא אתה מכאיב לי!" צעקתי כשהוא אחז שוב בידי
"שלי ורק שלי!" הוא צעק שוב, מתעלם מדבריי לחלוטין.
רציתי לצעוק לעזרה אבל הוא הניח את שפתיו על שלי ומנע ממני כל
אפשרות להוציא מילה מהפה. התחלתי לרעוד בכל גופי וחששתי ממה
שהוא עלול לעשות לי. גופי קפא.  ניסיתי התחמק מנשיקותיו והוא
הדף אותי שוב לעבר הקיר. איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על
הרצפה, חסרת אונים, כשדם נוזל על פניי.
"גיא..בבקשה.. תן לי ללכת..." הוא צחק. איך יכולתי לאהוב
אותו?! איך יכולתי לחשוב שהוא מושלם?!
הוא התקרב אליי ובעט בי חזק. התקפלתי וניסיתי בכל כוחי לא
לבכות, לא לתת לו את הסיפוק הזה, לראות אותי בוכה.
הוא תפס אותי, הרים אותי וזרק אותי על המיטה. רעדתי. מה הוא
הולך לעשות לי?
"עכשיו את תראי מה זה! אף אחת לא תזרוק אותי!"
"דיי בוא ננסה לפתור את זה ביחד.."
"תשתקי!"
הוא פשט את בגדיו בשקט ונשכב עליי, לא נותן לי לזוז. מלוא
משקלו היה עליי ולא יכולתי להניע שום איבר בגופי. עצמתי עיניים
וחיכיתי שהכל יגמר, פחדתי לנסות להתנגד, במיוחד שידעתי שאין לי
סיכוי.
הרגשתי אותו מלטף את בטני, מעלה את חולצתי, מוריד את החזייה
ומנשק את כולי. נגעלתי ממגע לשונו אבל ניסיתי בכל כוחי לחשוב
על דברים אחרים. הוא עבר למכנסיים, נוגע בי בכל מקום. בכיתי
בשקט בשקט. לא ככה דמינתיי את הפעם הראשונה שלי.
אחרי שעתיים שנראו לי כמו נצח הוא קם, נעץ בי מבט שהבהיר שלא
כדאי לי לספר לאף אחד מה שקרה ומיהר לצאת מהדירה הנטושה, בה
היינו תמיד נפגשים בסתר כדי שההורים שלי לא יגלו. נשארתי לשכב
על המיטה, המומה. לבסוף קמתי והלכתי. הסתובבתי לי ברחוב. עיניי
ראו שוב ושוב את מה שקרה, משחזרות ולא מותירות לי לשכוח. הגעתי

לגן הציבורי, שהיה ריק והתיישבתי על ספסל.
נזכרתי בדברים שאמרה לי החברה הכי טובה שלי, מורן. היא אמרה לי
לא להסתבך עם גיא.. " כולם יודעים שהוא עבריין כזה.. תתרחקי
ממנו, ליר" ואני ברוב טיפשותי לא הקשבתי לה, הלכתי אחרי צלילי
הלב. ולא זה הביא אותי? שמתי את ידי הימנית על החזה והקשבתי
לפעימות הלב שלי. "טיפש!!" צרחתי. "טיפש אחד!!" מיררתי בבכי.
"למה דווקא אני? למה דווקא לי?" פלטתי לחלל הריק אבל אף אחד לא
ענה...