חמש ושלושים בבוקר
העננים שותים את הרקיע
שמתחת,
בטנם החצופה נושקת אלי
ופני הסמוקות מאודם אומרות "שוב".
צינת בוקר?
הצללים לוחשים לי מילות
אהבה
עד שהשמש הרותחת
תמיס את עיני.
ואז, שאון האנשים המתעוררים
ישאב את שלולית התקווה
היחידה
המעלה ירוקת בבסיס ליבי.
הם מצחצחים שיניים, לעזאזל!
הלב מתכווץ,
עוד רגע הזוהמה תפרוץ בעורקי,
תזין את גופי
ואין עוד מנוס.
מי הרשה לכם?
כיצד?
הם מתניעים את האוטו!
מסיעים את עצמם לאיבוד,
אל המקומות הללו בהם הנפש
עוצרת מלכת ובמקומה
זורחות שמשות של עלטה,
של "אם אין אני לי מי לי".
חצילי.
הם נושכים את ארוחת הבוקר!
מה יש? כולם אוכלים.
לאכול את עצמך לדעת, זה
לא לאכול.
זה לשנוא.
הם מזיינים את המזכירות שלהם.
הווו כן!! כן!!
והשתיקה שאחרי,
כזו ששום דבר לא יפה לה,
שטועמת את דם הפצועים,
שמסתכלת בעיני הגוססים,
שעוכרת את נשמת המתים.
הזוהמה שבדמי
היא מתחילה לבעבע
והשמש הרותחת.
הווו כן!!
קחי אותי מכאן,
מאהבת צהובה שלי,
קחי אותי, לעזאזל! |