החדר היה חשוך. מעט קרני אור, שחדרו דרך התריסים שכיסו את
החלון הקטן בצד החדר, אפשרו לראות במטושטש את תוכן החדר. ארון
בגדים, ארונית ספרים, ספרייה קטנה עם מחשב עליה, מיטה. חדר
רגיל לכל דבר. בפינת החדר, ברווח שבין המיטה לספרייה, התקפל לו
ג'ון, מנסה לשמור על שקט, לשכוח מה שקורה מחוץ לחדר. צעדים
נשמעו בחוץ, נעליים כבדות רצות במסדרונות הבית, נושאות עליהן
שוטרים, חיילים ושאר שליחי הצדק האנושי. הם חיפשו אותו, את
ג'ון. מה אימו תחשוב כשתחזור הביתה ותראה את הדלת הפרוצה, את
הארונות שכל תוכנם רוקן החוצה? לג'ון זה לא היה חשוב. עוד מעט
יגיעו לחדר, יפרצו את הדלת וייקחו אותו. אין זו אשמתו, הוא לא
רצה שמה שקרה יקרה. הוא לא רצה את הפחד, את הדם, את החייל
שיורה בחברו. הוא לא רצה זאת, הוא לא ידע שהוא יגרום לכך.
לידו שכב אקדח. הוא לא ידע להשתמש בו, אף-על-פי שהשתמש בו
הרבה. הוא לא ידע להשתמש בו כאשר ירה בחבריו אחרי שהוכו
בשיגעון, שיגעון שהוא עצמו הטיל עליהם. נשאר בו קליע אחד. ג'ון
כבר שבר לעצמו שתי אצבעות כדי שלא יוכל להחזיק בו, כדי שהייאוש
לא ישתלט עליו. נשמעו קולות מעבר לדלת, החדר שליד נפרץ. האקדח
התקרב לרקתו של ג'ון, בליווי של כאבי תופת. אך ג'ון לא היה
יכול למנוע זאת, לא הוא קירב את האקדח לראשו. זה לא היה ג'ון
ששלט ביד עם האצבעות השבורות. מי זה היה, הוא לא ידע. אולי
השטן, אולי הטיל גם על עצמו שיגעון. הדלת של החדר נפרצה, אך
ג'ון כבר לא ראה זאת.