[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיגריה.
הוא לוקח עוד שאחטה, ומרגיש איך העשן ממלא אותו.
אף פעם הוא לא חשב שהוא יעשן, "תרגיש אותה. איך היא משלימה לך
את האצבע, אני כבר מרגיש מוזר בלי סיגריה ביד.."
תמיד הוא היה בקטע של הטבעיות, "תשאף.."
אבל זה גם אף פעם לא הפריע לו. עד היום.


הוא שנא להתעורר במיטה שלו. הריח המוכר, ההרגשה המוכרת, אותו
אור בין התריסים.
אפילו אותן יונים מחורבנות שמעירות אותו כל פעם בחלום שהוא הכי
אוהב.
הוא נוגע להם בידיים, והם עפים. "לעזאזל.."
הוא מדליק לעצמו סיגריה, מתיישב על המיטה ושואף אותה עם האויר
הרך של הבוקר. ערבוביה משכרת.
הוא כלכך רוצה להגיע לסוף של החלום. אם הוא היה יכול, הוא היה
מגלה את הסוף, לוקח עוד שאחטה ומתעטף לו בסרטן ראות.

האישור של הבדיקה זרוק ליד הרגל שלו, משחק בו קצת עם אצבעות
הרגליים.
הוא מעביר את היד על העורף שלו, משחק בשיער. תנועה שהוא אימץ..
" לא מצליח להזכר ממי."
הוא נשכב שוב על המיטה, בוהה בעשן מסתלסל. גם רונן היה בוהה
בעשן, הוא פעם סיפר לו שאם הוא היה בוהה מספיק זמן, הוא היה
מתחיל לראות את סיוון רוקדת.
מיצמץ קצת, ניסה לפזול.

שום סיוון שום בטיח, הוא רואה רק עשן. לבן, אפור, אבל בהחלט לא
סיוון, אפילו לא דומה.
הוא כבר לא הצליח לראות אותה, אפילו לא בעשן. גם התמונות לא
עזרו. זאת לא היתה היא בהן, אף פעם לא סיוון האמיתית. סיון
שהוא זכר.

מה שכן, את הקול שלה הוא זכר. לפעמים. כשהוא לא ניסה. זה חנק
אותו.

הוא מכבה את הבדל במאפרה, שתארח לקודמת חברה. הוא שנא בדידות,
אבל מצא את עצמו הרבה לבד. מבחירה. הוא אהב לחשוב, לשרבט בשחור
לבן. קם בבת אחת.

פותח ת'דלת, נכנס למקלחת. גם כן מקלחת. מטר על מטר ומראה.
פתאום הכל נעלם, הוא עוצם את העיניים, וכשפותח אותן עדיין הכל
מטושטש, זה תמיד קורה כשהוא קם מהר מידי.
לאט לאט התמונה התבהרה. הדם עלה למוח. סדק חצה את פניו, מגיע
עד סנטרו ומתעקל פנימה לשפתיו. הוא נעצר להסתכל בפניו.  הוא
קולט שהוא לא הסתכל במראה כבר כמעט שבוע.
מעביר שוב את היד על העורף, מסתכל לעצמו בלבן של העיניים.
מתעמק. הכל מסביב היה מטושטש, גבות חדות, סנטר חד, אף חד.

פוקוס החוצה.

"אני צריך תספורת.." אבל הוא אוהב את השיער שלו ארוך, פרוע
קצת.
הוא שם על עצמו סוודר..עדיין יש עליו את הריח שלה. הוא טובע
בתוכו שוב. חושך. הוא לא מוריד את החולצה מעבר לראש. עוצם את
עיניו, חושך מתערבב בחושך.  נותן לריח להוביל אותו. נזכר
ברגעים ששכח. "אני חייב לברר את השם של הבושם הזה".

הוא פונה לעבר הדלת, יוצא החוצה. מנסה להזכר בטקסט. אתמול
בערב, הודיעו לו שקנו את ההצגה.
"ובכן פיירו, האהבה מלאה לבך דמעות...?"
הוא עוצר בפתח הבניין, קר. הרחוב אפור, הרגשה של גשם, אפילו
היה קצת ריח. אדמה, סיגריות, הבושם שלה...
"כן! החלטתי למות, דקירת סכין בבטן וסוף פסוק..." המרצפות
עוברות מתחתיו, נותן לרגליים להוביל אותו, גם ככה הם כבר
זוכרות את הדרך בע"פ.
"...איזה פתי שכמותי, הרי כך יאבד לי כל הדם...אם כך, יריית
אקדח במצח!"
.

המילים מתחברות לו לזכרונות. והזכרונות מחזירים במכה את כל
הרגשות. והם מציפים אותו. פורצים לו את כל הסכרים. דברים ששכח
צפים חזרה אל התודעה שלו. סיון בוכה על רונן. ואחותו נוהגת,
שרה שירים של דיסני. וכל החברים...

"איך למות בלי לגרום להם נחת? איך למות ולחנוק את צחוקם?"

הוא לא הבין איך ברגעים הכי לא מתאימים עולה לו חיוך. סיוון עם
ההליכה העקומה שלה. "גם כן זאת..."
מחייך, עיניים לחות, עצובות.

"הו אהבה, הפסיקי לשחוק את ליבו של פיירו האומלל. את שהזזת את
ליבי ממקומו הטבעי, את שהזרמת לי זרמים בבטני ולקחת לי מילים
מתוך פי..."


הוא אף פעם לא ידע להגיד את הדבר הנכון. לא איתה.

"כשאני לבדי אינני יכול להפסיק לדבר, אבל כאשר היא איתי..."

הוא כבר ברחוב הנכון, בשעה הנכונה. אבל לא בא לו להכנס. הוא
נשאר לעמוד בחוץ. מסתכל על הבניין, עד למעלה.  השמיים מעוננים.
למעלה אפור. בניין אפור.
מדליק עוד סיגריה, בוחן שוב את הבנין, עבר הרבה זמן. עשן
אפור.

רונן היה בא איתו לכאן. יותר נכון גורר אותו לכאן. כל פעם
בתירוץ שיש אודישנים, אבל שניהם ידעו שזאת לא היתה הסיבה.  
מתיישב על שפת המדרכה, גב לבנין. לרגליו שאריות של שלוליות
מהגשם האחרון, ובתוך אחת מהן השתקף מטבע, גדול מגדלו הטבעי. צף
לו על המים, נשבר על המדרכה.
הוא נזכר איך פעם סיוון מצאה מטבע. הוא לא ישכח ת'חיוך שלה
באותו רגע. לפעמים היה כלכך קל לרצות אותה. לפעמים כלכך קשה.

"הפנים שלך...סופסוף חיוורים...
החיוך מתאים לך...סימן שכבר לא כואב...
העור שלי היה תמיד בהיר יותר משלך...לבן כמו
שלג...תשחרר...תשחרר את היד...
ככה...האצבעות שלך עוד מתוחות...יד יפה..."


פתאום הוא מבין שהוא רואה אותה, רואה אותה מחייכת. את היד שלה.
את העור שלה. לבן. כמו שלג.
את הקול שלה... "ואולי תפסיק כבר עם הסיגריה?". מחייך. כל
התווים חוזרים אליו. המוזיקה שהם נגנו ביחד.

הוא מסתכל בסיגריה, רק חצי גמורה...

"עצום את העיניים... כבר מאוחר ולנו היה יום ארוך..."

זורק את הסיגריה, משאיר אותה צפה בשלולית.
הוא קם. מסתובב, ונכנס לבנין.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים אני פשוט
אוהב לשים את
המצביע של
העכבר, זה בצורת
האצבע, בתוך האף
של האיש הצורח
מהלוגו של הבמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/10/03 1:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ביבופ צ'ילדרן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה