שני גברים צעירים יושבים בתוך ג'יפ. הג'יפ נח ליד דרך עפר. דרך
העפר מקיפה את כרמי-צור. דמדומי בוקר צובעים את הרקע בגוון
ארגמני.
שני הגברים שותקים.
מולם פרושות גבעות המחולקות לטראסות, ובהן שפע כרמים. גם הם
שותקים.
הנמוך מציע קפה. הגבוה מניד בראשו לחיוב.
לפני שנתיים הם העבירו יחד ארבעה חודשים בלבנון. בעישייה. גם
שם היו גבעות, בעצם הרים. הרים ירוקים, מלאי עוצמה. עוצמה
רגועה. היו רגעים שניתן להגדירם פסטורליים. היו רגעים שלא.
באחד מסופי השבוע השלווים, שלווים יחסית, הם צפו ב'חגיגה
בסנוקר' אחת עשרה פעמים. אחר-כך ערכו תחרות ציטוטים. הגבוה
ניצח.
הנקמה לבשה צורה של שש-בש. הנמוך זרק דאבלים בתדירות של
פצמ"רים ביום רועש, מארס רדף מארס, ולמחרת הגבוה נאלץ לתחום
שפתיו בטוש אדום, לתחוב לחולצתו שדיים עשויים קופסאות שימורים
של תירס, לעמוד במרכז חדר האוכל, ולצעוק 'אני נקבה, אני
כוסית'. ארבע פעמים ככה: 'אני נקבה, אני כוסית'. כולם שרקו
בהתלהבות. מישהו הוסיף צביטה בתחת.
בגדר הטובה, בדרך חזרה לארץ, נפרדו דרכיהם. בשבוע שעבר קצינת
המילואים של הגבוה שלחה אותו לאבטח את היישוב של הנמוך.

הנמוך מוזג קפה שחור לשתי כוסות קלקר. "זהירות", הוא אומר. "זה
חם".
הגבוה מניח את הרובה שלו לצד הגוף. הוא אוחז בזהירות בכוס
המושטת לעברו, אומד את הטמפרטורה, מאפשר לאצבעותיו להסתגל לחום
בהדרגה. באחד הכרמים צועד חמור.
"זוכר את חוזליטו?"
שניהם צוחקים.
הנמוך מתניע את הג'יפ.
"מה אתה חושב", הוא אומר, "אם לא נהיה כאן, לא תיאלץ לשרת
במילואים?"
"עזוב", עונה הגבוה, "זה לא זה".
"מילואים זה אחלה", הוא מוסיף אחרי כמה רגעים, "קצת חופש, קצת
שקט. אני מצליח לקרוא ספרים שכבר הרבה זמן תכננתי לקרוא. אפילו
השתזפתי קצת".
"רציתי לבקש ממך..." הנמוך מתחיל להגיד משהו, ואז עוצר, מעט
נבוך. יד שמאל שלו אוחזת בהגה, יד ימין מלטפת את העוזי. הוא
מהסס אם להמשיך. הגבוה מתעסק עם מכשיר הקשר.
"אנחנו לא רוצים לכפות עלייך שום דבר", הנמוך מחליט לדבר, "אבל
אם... אם תימנע משיזוף בחצר של הקרוואן...  אתה מבין, החבר'ה
כאן קצת, איך לומר את זה, מקפידים יותר על צניעות".
"מה, הנשים פה התחילו לפנטז עליי?" מגחך הגבוה.
הנמוך לא עונה. הגבוה חושב על ליאור. הוא נזכר באצבעותיה
הארוכות מגלגלות את קוביות השש-בש, ואז מזדקרות בתנועת ניצחון,
ומייד אחר-כך מענגות את גופו. הוא נאנח. זמן רב עבר מאז הפעם
האחרונה בה התפשט אחרי משחק עם ליאור. הוא מתלבט אם להתקשר
אליה כשיסתיימו המילואים. ראש השנה זה תירוץ טוב להתנצל,
לגשש.
"תראה", אומר הנמוך, "אנחנו לא רוצים לכפות עלייך שום דבר".
הם עוצרים שוב, בצד השני של הישוב הקטן. גם שם הנוף מרהיב.
השקט ממלא את הריאות, האוויר הנקי מצליל את המוח.
"אתם לא מבינים אותנו", אומר הנמוך.
"עזוב", נאנח הגבוה, "באמת אין טעם".
הנמוך לא מוותר. עיניו נוצצות וידיו מתנופפות כשהוא מדבר על
מפעל ההתיישבות, ועל הריח של האדמה, "ותראה, תראה איזה נוף יש
כאן, בהרצליה יש לכם כזה דבר?", ו"מה אתה חושב, אנחנו לא רוצים
יחסי שכנות טובים? האמן לי שאנחנו רוצים. עד לא מזמן ערכנו
קניות בשוק של בית-אומר, את כל הסלון רכשנו שם. גם הם נהגו
להתארח אצלנו". הגבוה מהנהן, והנמוך ממשיך: "כואב לנו שאתם לא
רוצים להקשיב לנו. אוזן קשבת, זה כל מה שאנחנו מבקשים. נסו
להקשיב לנו, נסו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים".
הגבוה מוזג לשניהם מהקפה שכבר התקרר. הם שותים ושותקים. כעבור
מספר דקות הם משליכים את כוסות הקלקר עם שכבת הבוץ בקרקעית
לשקית הזבל במאחורה של הג'יפ.
הגבוה שואל: "מה שלום שרית? היא מרגישה יותר טוב?"
"אין לך מושג כמה זה פוגע בנו", אומר הנמוך, עיניו ממוקדות
בנקודה רחוקה באופק. "ראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה גם שלנו
אחרי הכל, מכריז שאנחנו פרופלורים. יש לך מושג כמה זה פוגע
בנו? אנחנו מודעים לכך שיש מחלוקת, אבל למה לא לפתור אותה
בדרכי נועם?"
הגבוה חושב כמה רגעים. "לא יודע", הוא אומר לבסוף, "אני חושב
ש..."
מבטו מתפזר לאורך שמשת הג'יפ, מחשבותיו בורחות לצדדים. הוא
מתבונן בנמוך, ואז ממשיך: "אני חושב שהוא צודק. אולי הוא לא
היה צריך לדבר ככה, אבל בתכל'ס הוא צודק. אי אפשר להמשיך ככה,
זה פשוט -"
"אצלכם הכל פשוט", קוטע אותו הנמוך, "אצלכם הכל כל-כך פשוט".

השמש מסיימת את מסעה במעלה השמיים. מתחיל להיות חם. דממה
משתררת בג'יפ.
הנמוך מסובב את המפתח בסוויץ'. את הנהמה המוכרת מחליף חרחור.
הוא מנסה שוב. חרחור נוסף. הם ממתינים כמה דקות, ואז הנמוך
מצליח להתניע את הרכב.
"תראה איזו זריחה יפה", הוא אומר ולוחץ על דוושת הגז. "ראית
פעם זריחה כל-כך יפה?"
הגבוה מחייך. הוא מחליט להתקשר לליאור מהטלפון הציבורי שליד
המזכירות.
"תשנ"ו תהיה שנה טובה", אומר הנמוך כשהם מגיעים לבוטקה בכניסה
ליישוב. "עוד תראה, זו תהיה שנה טובה לכולנו".
הם יוצאים מהג'יפ.
הגבוה בוהה בכל הירוק שמסביב.
"הלוואי", הוא אומר אחרי דקה או שתיים. הוא פורק את הנשק, ממלא
ריאותיו אוויר צלול, ואז פולט אותו באיטיות. שפתיו לוחשות שוב:
"הלוואי".