רציתי להגיד לה שהיא לא כזאת שונה...שיש עוד הרבה כאלה וגם אני
אחת מהן...
רציתי לצרוח עליה שתפסיק כבר לבכות,שלא רק לה קשה,שהיא יכולה
לשאול גם לשם אחרים במקום לדאוג רק לעצמה תמיד..
אבל הייתי עייפה מבפנים.והמחשבות עליו רצו לי הלאה והלאה...ואז
הדמעות רצו לי גם...על הלחייים.
והכל נהייה מטושטש,חשבתי על הרגעים שהיו בהתחלה,איך הכרתי אותו
במקום המפחיד הזה ואיך התפללתי שלא נגיע לשם שוב...אף פעם.
ועכשיו הוא שוב לא מרגיש טוב,ואני לא מוצאת את עצמי...
"אלוקים,איני מתחרטת על שאני איתו,אני מתפללת שישוב להיות
איתי,כמו בימים טובים,בלי שום כאבים...ושחיוכו המדהים שוב
יסנוור אותי,שוב יגרום לי לחייך,ולהזיל דמעות...לחא של עצב.של
אושר!"

ובכל לילה חיפשתי משהו אחר לומר לאלוקים,משפט אחר שינסה לגרום
לו להבין כמה אני אוהבת אותו.את האחד הזה,וכמה שהוא שינה אותי
לחיוב.
כל לילה הייתי בוכה מבפנים,שותקת מבחוץ,מתפללת לאלוקים
שישמע,שירחם,שלא יפגע בו גם הפעם,שאני מוכנה להקריב עבורי
בשבילו.
מה שרציתי בעצם להגיד זה...
סליחה אלוקים.סליחה שאני משגעת אותך כל לילה,במחשבות שלי
ובתשוקות הפנימיות שלי,סליחה שאני דורשת ממך הרבה
ותודה רבה על כל מה שנתת...

כי כשיש כל כך הרבה אנשים שמתלוננים מסביבי אני בעצם מבינה את
האגואיסטיות שקיימת בכל אדם,ושבמקום להתלונן,צריך פשוט להגיד
תודה!

אז מה שרציתי להגיד זה...

אלוקים-תודה!