עכשיו אני יושבת ובוכה... אני מנסה לכתוב מה שאני מרגישה ואני
לא יודעת איך, לא יודעת מה... ובכל זאת לבכות אני ממשיכה...
ומסתכלת על העיניים שלי ורואה עיניים שראו כבר הכל כל סבל
אפשרי- ואני לא יתחיל לפרט כי אני לא יכולה לחשוב על זה
עכשיו... אני יודעת כמה זה נשמע טיפשי- כולה חלומות אבל זה
קשה... בחלומות האלה אני סובלת- כואב לי, אני מרגישה את המוות-
והעיניים האלו שמסתכלות בי מהמראה הן תזכורת חיה עבורי למה
שאני עוברת בלילה- כל לילה. אני לא יודעת מאיפה החלומות האלה
באים לי אבל זה נורא... אני מנסה לתפקד כרגיל ולחייך כל הזמן
כי זה עוזר לי, אבל כל פעם שאני מביטה במראה ליותר מחמש שניות
אני רואה את העיניים האלו ונזכרת מה עברתי- את כל החוויות
הנוראיות האלו! אני לא מתיימרת להיות כמו או אף להזדהות עם
ניצולי השואה אבל העיניים האלה שמשדרות לי כאב פחד חרדה
ותחנונים לרחמים, אולי אני רואה בהן משהו שלא כולם רואים?