הכל החל ביום שישי לפני שבועיים וחצי, השעה היתה 9 בערב, ואני
קבעתי עם חברים לצאת למועדון ב 12.
בינתיים מה אני אעשה? "למה שלא אחפש לי דייט בקופידון"? חשבתי
לעצמי, החמאתי לעצמי שאני גאון ונכנסתי לאתר.
אני בן 24, נראה בן 17,נראה טוב בהחלט,רזה אך שרירי, עובד
בחברת היי טק.  בדר"כ אני מחפש בחורות בנות 18 -21, הפעם לשם
שינוי לא היה חשוב לי הגיל.
בדר"כ אני שולח מסרים, אני לא נוהג לצ'טט עם בחורות. הפעם לשם
שינוי לא היה חשוב לי, אז התחלתי לצ'טט.
הבחורה שהתחלתי לצ'טט איתה קיבלה 340 פניות בשבועיים ואולי
5000 בקשות לאחד על אחד (בשבילכם הצ'ט).  היא דוחה את כולם,
הפעם לשם שינוי היא הסכימה.
בתוך שניות השיחה הזאת זרמה, פשוט דיברנו ודיברנו ולא יכולנו
להפסיק. "תראי אני חייב להכנס להתקלח" אמרתי לה". "טוב נו עוד
כמה דקות" שיכנעתי את עצמי. הדקות חלפו וחלפו,  22:30, 23:00,
23:30 ועדיין לא התקלחתי. ב 12 אני אמור לפגוש את חברים שלי
בירושלים ואני גר בכלל 20 דקות מירושלים. ב 23:50 אמרתי די,
אני לא יכול להמשיך יותר אני חייב לעוף.
"תתקשר אליי ברגע שאתה חוזר" היא הפצירה בי.
"מה"??? צעקתי. "בשלוש ארבע בבוקר שיחה ראשונה שלנו בטלפון?".
"בין כה אני קמה בחמש וחצי לעבודה, תתקשר". השבתי בחיוב ויצאתי
למועדון.
תיזמנתי אחלה יציאה וחזרתי בחמש, ככה לא היו לי רגשות אשמה.
התקשרתי. בשניה שהיא אמרה ה-ל-ו כמעט התעלפתי.
מבחינתה אמצע הלילה, אני מעיר אותה מתוך שינה, והיא עונה לי עם
קול של שמונה בערב בקו של שיחות ארוטיות. זה היה רגע קסום,
אחד מיני רבים שהיו לנו, אבל בואו לא נגלה פרטים על ההמשך.
דיברנו עד 6 וחצי בבוקר, היא איחרה לעבודה (למה מה? שרק אני
אאחר בגללה, עכשיו אנחנו תיקו).
ב20 שעות הבאות דיברנו עוד 10 שעות בטלפון. קודם כל הפתעתי
אותה כל פעם מחדש. למשל, היא שאלה אותי "איזו מוזיקה אתה
אוהב"?
"אני? אני זורם עם הכל" השבתי.
"בטח, לא תזרום כל כך אם אני אשים מטאליקה פול ווליום" אמרה לי
מתוך זלזול משהו.
"חמודה, מטאליקה זו הלהקה האהובה עליי מכיתה ז'" הכנסתי לה,
ותוך כדי חיוך מאוזן לאוזן הנעמתי לה את שמות התקליטים, שירים
שנים והיסטוריה של הלהקה. היא התעלפה. קניתי אותה (גם לפני אבל
עכשיו שום דבר לא יעצור אותי) לא לדבר על השימחה הגדולה
שהרגשתי ששוב אני הולך להתנשק לצליליו האהובים של נת'ינג אלס
מטרס.
"טוב, מותק, תראי, אני למדתי קצת מהעבר, אפשר להתאהב דרך
האינטרנט בקלות. את יודעת איך אני נראה,  אני לא יודע איך את
נראית.
אני לא מעוניין לדבר בטלפון עוד הרבה זמן, בואי ניפגש מחר (יום
ראשון)".
"אתה בעל הניסיון, אני יצאתי מקשר של 8 שנים (שכחתי לציין
בהתחלה), אז תוביל את הדרך". השיבה בהסכמה ובהכנעה.
"מחר ב 20:00 ,בטיילת בתל אביב טוב לך"? שאלתי.
"מצויין, קבענו, אני מתה על הים, כבר אמרתי לך"? אמרה.
קבענו, המשכנו לדבר, לא ישנתי, נסעתי למחרת לעבודה בתל אביב
(ואני גר ליד ירושלים) אבל האדרנלין בגוף השאיר אותי ער.

רינג רינג צלצל הפלאפון שלה, "מה המצב"? שאלתי.
"איפה אתה? אני אהרוג אותך"!
"מאחורייך" השבתי.
אמנם לא ידעתי את מי אני הולך לפגוש, אך ראיתי בחורה מההמת
לבושה בג'ינס כחול (גיזרה נמוכה כמובן) וחולצה לבנה מחכה
למישהו. ידעתי שזו היא.
נפגשנו, לחצנו ידיים, העברנו שנייה של מבוכה, והלכנו ליוטבתה
בעיר.
"יש לי וידוי קטן, אל תצחק עליי, אבל כל דבר אני מזמינה עם
קצפת".
באותה שניה נפלתי מכיסא לשולחן,
"אלוהים אדירים, אני עושה את זה מכיתה ח', בדר"כ אני מזמין תה
ותוספת קצפת בצד".
"מה תזמינו?" משום מקום באה המלצרית ושאלה.
"אני מיץ עם קצפת", "אני מים ותוספת קצפת". הזמנו.
תודה אלוהים, שהפגשת אותי עם האישה שחיכיתי לה כל חיי. יפה,
נהדרת, קול סקסי, שומעת מטאליקה, ואוהבת קצפת. בדיוק מה
שחיפשתי.
עזבנו את יוטבתה, הלכנו לאורך הטיילת, ואז הלכנו לאורך החוף על
קו המים והתיישבנו.
"וואי אתה בבגדים אלגנטים משהו של העבודה ואתה תתלכלך והשיער
שלך גם, בוא שים את הראש על הברכיים שלי".
"מממ, נו טוב" אמרתי, עם מין חיוך שטני על פניי.
המשכנו לדבר... בערך 3 דקות, ואז היא פשוט לא יכלה יותר.
מלמעלה (היא ישבה ישיבה מזרחית ואני שכבתי הרי על ברכיה) היא
התחילה לנשק אותי, אני חוזר, היא התחילה לנשק אותי. כעבור שעה
ועשרים אחרי שהיא שינתה תנוחה ועברה לשכב על ביטנה לידי פתאום
ראיתי את המראה המפחיד כמעט בחיי. "אוווו" היא צעקה, כאילו
מישהו תקע לה סכין בגב. ראיתי וחשבתי שאני הולך לאבד את אהבתי,
אך לפני שהספקתי להבין מה קורה גל של מים שטף אותה, רק אותה
(חחח, מגיע לה). לא סכין, רק מים.
קמנו, התנקינו. "מה השעה?" שאלה.
"23:59" עניתי".
"עופר, עוד דקה אתה בן 24" אמרה בהתלהבות.
"וואלה, ואיזו מתנה קיבלתי ליום הולדת".
את השעה וחצי הבאות העברנו בעמידה בנשיקה פראית וחסרת מעצורים
ליד עשרות אנשים שהתבוננו בנו בקינאה משהו (אני יודע כי ראיתי
בחורה אכולת קינאה ורצון שחבר שלה שלידה ינשק אותה ככה). כמעט
נגמרו לי הנוזלים בגוף, אז הלוויתי קצת מהאישה שאיתה התנשקתי.
זה הזמן להגיד, שבחיים לא התנשקתי עם בחורה כזו שממש נהניתי
לנשק אותה, לשאוב אותה, לשתות אותה.
האמת היא אמרה אותו הדבר עליי. אמרה גם שאני הבחור שמנשק הכי
עדין העולם. הוחמאתי, אבל ידעתי את האמת אני באמת טוב בזה.
היה לה טעם ממש טעים, ואם נביט לעתיד אז לא משנה מתי, בוקר,
ערב, לא משנה מה היא אכלה: מלוח , מתוק, היא היתה טעימה.
האמת,היא אמרה אותו הדבר עליי.
כך הגיע לסיומו דייט מקסים, בחורה יפה, בחור יפה, קצפת, ים,
גלים, חוף, נשיקות ומטאליקה לסיום. וכל זה ביומולדת שלי.
אחרי התברברות בכבישי תל אביב, חולון, בת ים, ראשון לציון, סוף
סוף מצאנו את הדרך לכביש ירושלים תל אביב בדרך לביתינו כל אחד
ברכבו שלו. היא פנתה באחד המחלפים בדרך.
שהגעתי הביתה דיברנו בטלפון עד הבוקר, לא ישנתי, הלכתי לעבודה
(לילה שני ללא שינה).

היום יום שני, אתמול פגשתי את הבחורה המדהימה היותר שהכרתי,
אני יומיים ללא שינה, היום היום הולדת שלי.
אחרי העבודה הלכתי אל אהובתי הביתה (תסלחו לי שכבר עכשיו אני
אומר אהובתי, אבל אין לי שם אחר בשביל זה), הכרתי אותה יותר
טוב, הכל היה חלומי, היא היתה חלומית בדיוק כמו אתמול.
"לא האמנתי שאני עוד יכולה להרגיש ככה, בטח לא נשיקה בפגישה
הראשונה" מנסה להסביר לי את מה שעובר עליה.
"אני מרגיש ממש ככה, אני המום מכל העסק, אבל נזרום". השבתי.
בשעה 11:30 אני צריך ללכת עם חברים לחגוג יומולדת בדיקסי.
"צריך", כי אני ממש לא רוצה לעזוב את יפתי. אבל אין ברירה.
"מה תיסע הביתה בשתיים בלילה, עד לירושלים, תבוא תישן אצלי".
הפצירה בי.
"מממ, לא יודע, זה קצת מוקדם מידי לא"? אבל עם כל הכבוד אתה
עוד צריך לחזור לתל אביב בבוקר. "טוב, סבבה, אני אבוא, תצפי
לי". ויצאתי.
ביליתי עם חברים, למעשה הראש שלי היה במקום אחר, כולם יכלו
להבחין בזה.
"נזמין חשבון?" שאלתי בתמימות.
"אתה לא פה הא? איך שבא לך!" ענו חבריי.
בשתיים וחצי הייתי אצל מתוקתי בבית. עוד לילה בלי שינה. אלוהים
תודה על המתנה שנתת לי. יום שלישי בלי שינה, אבל האדרנלין
זורם.
יום שלישי, מסיבת יומולדת בבית שלי, עם כל החברים. אני מגיע עם
חברתי החדשה וכולנו מעבירים לילה כיפי.
אני צריך להחזיר את חברים שלי מירושלים לראשון לציון. "נישן
אצלי" אומרת חברתי "בכל מקרה אתה צריך לחזור לתל אביב בבוקר,
וכבר שלושה לילות לא ישנת".
"סיבה בהחלט מספקת" חשבתי.
הסענו, הגענו, לא ממש ישנו (לילה רביעי רצוף, אבל
האדרנלין...)
תרשו לי לדלג קצת יותר משבוע, אבל בקיצור אני אגיד שבשבוע הזה
ישנתי פעם אחת בבית. והכל התחיל כבליינד דייט. השבוע הזה לא
היה פחות חלומי, היינו בסרטים, מועדונים, לבד בבית, ארוחת בוקר
למיטה, לילות בלי שינה ועבודה, אבל נראה לי שאין סיבה להלאות
אתכם יותר בפרטים.

היום יום חמישי, כמעט שבועיים מאז התחלנו לדבר, שבוע וארבעה
ימים מאז נפגשנו. השבועיים הכי חלומיים בחיי.
אני בדרך הביתה מהעבודה, מדבר עם חברתי. " אני עוד מעט בבית"
אמרתי לה. שיקרתי, עליתי על אחד המחלפים ודהרתי לעבר ביתה.
אני אפתיע אותה.
"אני נכנסת להתקלח ונוסעת לדרום, ליומולדת של חברה שלי" אמרה
לי.
"סבבה, אני עוד מעט מגיע הביתה אני אתקשר אלייך שאגיע" אמרתי
וגיחכתי להנאתי.
אני מול הדלת שלה, מתנשם אחרי שהייתי צריך ללכת כמה דקות ברגל,
כי לא היה לי שלט לשער החשמלי שהוא שער הכניסה למין אחוזה כזו
שבה יש קרוונים להשכרה. רצתי יותר נכון. מרוב התרגשות שכחתי
לדפוק בדלת. פתחתי אותה בעוצמה ונכנסתי פנימה.
חשבתי שהיא במקלחת. ברגע שפתחתי צרחות אדירות מילאו את חלל
האוויר, צרחות, כאילו אני חוזה בזה הרגע בהרצחה של חברתי.
"זה אני מאמי, זה אני".צעקתי וניסיתי להרגיע אותה. מרוב
התרגשות, לא שמתי לב שהיא קצת יותר מחצי עירומה.
"תביא לי את החלוק" כמעט בוכה מהתרגשות.
הבאתי לה, התנצלתי, חיבקתי , נישקתי, נרגענו, התנשקנו, נרגענו,
התנשקנו, החמיאה לי על ההפתעה, התנשקנו, "אני צריכה ללכת",
התנשקנו.
אחרי חצי שעה היא ליוותה אותי לאוטו, נישקתי אותה לשלום ובכיתי
את מר גורלי שהיא נוסעת לחברה שלה בדרום. היא תישן ליד חברה
שלה ולא על ידי. אבל לא נורא, היא הבטיחה לי שהיא תבוא לישון
אצלי סוף סוף אחרי שבוע וחצי שאני אצלה. אומנם אני גר עם
ההורים, אבל זה גם חלק מהחיים שלי. אולי היא אפילו תספיק
לארוחת ערב. "בקשר לארוחת ערב, אני אדבר איתך בטלפון על זה".
נפרדנו לשלום.
יום שישי, 12 בצהריים, מעיר אותי צלצול הפלאפון. "אהלן אהובתי,
התגעגעתי אלייך קשות, איך את מבלה, מה עשיתן?" שאלתי
בהתעניינות.
"ריכלנו כל הלילה, הסתובבנו, נפגשנו עם חברים, חלק אני מכירה
חלק לא". סבבה העיקר נהניתן.
"תראה עופר, אני נשארת גם הלילה פה, לא ראיתי אותה המון זמן,
אנחנו הולכות לים היום, עם חבר של חברה שלי ועם ההורים שלה.
היא רוצה שנלך לסרט היום בלילה".
"אני מבין, העיקר שתהני"השבתי בבאסה.
"תראה, בקשר לארוחת ערב, יצאתי מקשר מאוד ארוך, התקדמנו מאוד
מהר בקשר, בוא לפחות נשאיר את הארוחת ערב בחוץ בינתיים, כמו
שאמרתי לך לפני, אני לא בטוחה לגבי קשר רציני". ואכן היא אמרה
לי, אמרה שהיא מפחדת שוב לאהוב, אבל אמרה שלא תעצור את זה אם
זה יגיע. אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אבל עדיין מנסה לעצור את
הרגשות.
דיברתי עוד כמה שטויות מתוך שינה, שאני לא ממש זוכר מה, אבל
הרגשתי שאנחנו מסיימים את השיחה לא כל כך ברוח טובה.
אחרי שעתיים שהתארגנתי וקמתי משינה התקשרתי אליה. "הרגשתי שלא
סיימנו טוב, אז הייתי חייב להתקשר ולהגיד שאני מצטער" אמרתי.
"ממש לא, הכל בסדר בינינו" אמרה לי. המשכנו לדבר כשעה, שיחה
טובה מאוד. אמרתי לה שאני יוצא לסידורים, ולסבא שלי. אני אתקשר
אליה יותר מאוחר ושתשאיר את הפלאפון פתוח. הלכתי להסתפר ולסבא
שלי.
בדרך הביתה התקשרתי אליה: "אהובתי מה קורה"? התחלתי את השיחה.

"אמממ או, אה, חכה שניה..." אמרה ונותקה השיחה.
"שיט, אני שונא שדבר כזה קורה, אני שונא לדאוג, ואני מאוד
דואג". חשבתי.
ניסיתי שוב אחרי 10 דקות, אחרי חצי שעה ואחרי שעה. שיחה ממתינה
בכולם והיא לא עונה. ניסיתי שוב, הפעם היה צלצול רגיל אך היא
לא ענתה. ניסיתי שוב אחרי דקה והגעתי ישר למשיבון, כאילו אין
סוללה, מכובה.
ככה זה היה בשלושים!!! שעות הבאות. אין זכר ממנה, אין קול ואין
עונה. גם בבית (מין הסתם אין תשובה כי היא בדרום).
אף אחד לא יכול להבין לאיזה סרטים נכנסתי, אולי היא רוצה
להפרד, אבל היא לא אמרה לי את זה, להיפך דיברנו על סיור שנעשה
בפארק שהיא עובדת בו, בעתיד.
אולי קרה לה משהו, אולי לאחד מבני משפחתה, אולי היא נאנסה (לא
יודע, בדרום מסוכן לא?). מיום שישי בשעה 7 לא שמעתי ממנה.

יום שבת, השעה 11 בלילה. כמעט שלושים שעות ואין זכר לאהובתי.
הטלפון מצלצל, אמא שלה על הקו.
"אני לא תופסת אותה מיום חמישי, לא פלאפון, לא בית". אמרה לי
בדאגה.
הסברתי לה שגם אני לא, ושהיא בדרום. (ציינתי שאהובתי גרה
לבד?)
"היא לא אמרה לי שהיא נוסעת, זה לא הגיוני, אתה בטוח"?
"מאה אחוז, היא אצל חברה שלה". השבתי.
"עופר, תעשה טובה לך אליה הביתה". ביקשה ממני.
"אין בעיה, יש לי כשעה נסיעה עד אליה, אני אדווח לך לכשאגיע"
אמרתי.
נסעתי.
החניתי את האוטו מחוץ לשער החשמלי, והתחלתי במסע לעבר ביתה.
הלב פעם בקצב מוגבר.
הייתי המום, ראיתי את האוטו שלה בחניה, אני דופק בדלת, אין
תשובה, פתחתי את הדלת והיא לא שם.
הלכתי לשכנים. "ראיתם את אהובתי במקרה"? שאלתי.
"לא, כרגע הגענו, ראינו אותה רק אתמול." השיבה לי השכנה.
"אתמול?!, היא היתה בדרום!!!" הייתי המום.
כשחשבתי על זה ראיתי את אחד החתולים בתוך כלוב..." מה קרה
לחתול"? שאלתי.
"אתמול הוא נדרס, מסכן, היא לקחה אותו לוטרינר" השיבה לי בתום
לב.
או קיי, מה לגבי ים, סרט, חבר של חברה שלה, דרום. לא היה ולא
נברא. היא היתה בבית.
הייתי על סף התמוטטות, התקשרתי לאמא שלה, אמרתי לה שהבת שלה
בסדר גמור ושלא תדאג.
חזרתי לאוטו שלי, שבור ומלא במחשבות ועוד יותר בסרטים. איפה
אהובתי. חיכיתי.
אחרי עשר דקות עצר לידי אוטו, אהובתי ירדה ממנו. גם אני יצאתי
מהאוטו. עכשיו היא בסרטים, תופסת את הראש לא יודעת מה לעשות
וברחה לכיוון הבית שלה.
ניגשתי לאוטו, חבר שלה לשעבר היה בפנים. כבר ידעתי שטוב לא
ייצא מהלילה הזה. "אתה חבר שלה"? שאל אותי, "בהחלט" עניתי.
"מה עשיתם ביחד"? שאלתי.
"תראה אני אגיד לך דוגרי, אני לא חבר שלה, אני רק מזיין אותה"
אמר לי.
קח אקדח תהרוג אותי, יותר טוב.
"איפה היית בשבועיים האחרונים, שכבתם בשבועיים האחרונים?"
שאלתי.
"לא, אנחנו כבר לא שוכבים הרבה זמן, יש לי חברה" אמר. לא ממש
הבנתי איך הוא שינה גירסה כל כך מהר ונראה לי שהוא קצת משקר,
כי אין לו חברה, לפחות זה מה שאני יודע.
הלכנו לחפש את אהובתי (לשעבר). לא מצאנו אותה, היא התחבאה
במטעים, ביער, אלוהים יודע איפה.
החבר הערסוואט שלה לשעבר התחיל לצעוק לשמה בתוספת תופינים כמו:
" אם לא תצאי מהמחבוא שלך, אני אשרוף לך את החתולים".
"בואנה, אתה, תעזוב את החתולים בשקט, היא לא חייבת לנו כלום,
ובטח החתולים לא עשו כלום. בוא נלך". גערתי בו.
אני והמזל שלי, הוא איבד את הפלאפון, חיפשנו אותו, הוא נפל לו.
הוא הדליק את האורות של האוטו של חברה שלי. מצאנו את הפלאפון,
הוא כיבה את האורות אבל השאיר את המפתח בסוויץ'.
הלכנו לאוטו. "עצור!" שמעתי צעקה, הבנתי שזה בעל הבית, הרמתי
ידיים ואמרתי שבאתי לחברה שלי. חשבתי שיש לו רובה.
"מה אתה עושה פה?" שאל, "הייתי אצל חברה שלי, עכשיו אני הולך".
היו עוד כמה חילופי דברים בין בעל הבית והחבר לשעבר של חברה
שלי.
אני, המום ממה שקרה, שכחתי את המפתחות של האוטו והדברים שלי
(הייתי אופטימי, חשבתי שאני בא לישון אצלה) אצלה בבית.
שוב אני צריך לעבור דרך בעל הבית? העדפתי להכנס דרך פירצה
בגדר, חשבתי שהוא לא יראה אותי.
"עמוד!" שוב שמעתי אותו, "תלך מפה!" צעק לי. "אני הולך לקחת את
המפתחות של האוטו ואני עף" צעקתי לו. "אני מזמין משטרה" אומר
לי הפראנואיד. "תזמין, מה אני אעשה" אמרתי לעצמי והלכתי לכיוון
הבית.
הפראנואיד מתקשר למשטרה ואמר ששני גברים חטפו את הדיירת שלו.
החבר לשעבר בא איתי הביתה דרך אגב, לא יודע למה, הוא לא רצה
לעזוב את המקום, למרות ההפצרות שלי.
לא עוברות כמה דקות וניידת של סיירת מובחרת מופיעה באופק. "תלך
אני אקבל את פניהם, אין לי מה להסתיר, אני ישר כמו סרגל, מה
שלא הייתי אומר עליך, אבל רק מהתרשמות ראשונית". אמרתי לחבר
לשעבר. אולי צדקתי כי הוא אמר לי שהוא באמת יילך ואפילו מסביב
כדי לא להתקל בהם.
קיבלתי את פני השוטרים. "איפה הבחורה?" שאלו. "אין לי מושג, גם
אני מחפש אותה". עניתי בקור רוח.
"איפה הבחור השני"?
"לא יודע, הלך." עניתי.
""האוטו שלו עדיין פה בחוץ" אמרו לי.
"טוב, הוא הלך, אני לא יודע לאן, תחפשו אותו"
"למה המפתח של האוטו שלה  בסוויץ'"?
לכו תסבירו לו את המצב, ניסיתי להסביר.
אחד השוטרים עשה חיפוש בבית "בתקווה" למצוא את חברתי כפותה או
אולי מבותרת, אך "לאכזבתו" הוא לא מצא ממנה זכר.
עיכבו אותי. תישאלו אותי, אך הם היו נראים יותר לחוצים ממני
וסירבו לשמוע את הסיפור מתחילתו ועד סופו מה אני עושה כאן. אל
תשאלו אותי למה, הם פשוט היו לחוצים.
"תשלחו לי סיוע, יש פה חשד חמור לחטיפה!!!" אני שומע את השוטר
אומר בקשר.
"כנס לניידת, אתה בא איתנו".
אני, עופר, אין לי דוח תנועה אחד, יש לי תואר, עובד בחברת היי
טק, יושב בניידת כמו עבריין, בחשד לחטיפה של אהובתי. זה מה
שקורה שיש גם שוטרים שנושאים תגים ונשק והם בלחץ.
נכנסתי, נסענו לכיוון האוטו שלי. ליד האוטו שלי חנה האוטו של
החבר לשעבר והוא לידו. עצרו גם אותו. מתשאלים אותו, ואני עדיין
בניידת.
בערך שעה הייתי בניידת בסה"כ אולי יותר. אני יושב ומתפקע
מצחוק, עוד שני ג'יפים מגיעים. הסיוע. 10 אנשי סיירת באו לתפוס
פספוס כמוני.
בשלב הזה יצאה חברה שלי מהמחבוא. צועקת על כולם, למה הזמינו
משטרה. לצערי, היא רואה אותי בניידת, וזה לא עושה לה כלום,
שום שליחה של איזו נשיקה, התנצלות, חיוך, מילה טובה, כלום.
התעלמות מוחלטת, אפילו לו שלום עופר, איך אתה מרגיש. כלום.
אני חושב שזה הרגע שנשברתי הכי הרבה מבפנים. הייתי חושב שזה
אפילו יכול להיות רומנטי אם היא היתה ניגשת אליי, למרות כל מה
שהיה הלילה, וכל השקרים שהתגלו. למשך הזמן שיש משטרה היא עדיין
חברה שלי מבחינתי ואני אדאג לה, חשבתי שזה הדדי, טעיתי!
בלאגן כזה עוד לא ראיתי, במשך חצי שעה אני בניידת, אף אחד לא
שואל אותי את הסיפור, אמרו לי לצאת מהניידת, אני נשען על האוטו
עוד רבע שעה ואף אחד לא ניגש. כולם בלחץ, מה קורה.
ואז נמאס לי. "מישהו רוצה לשמוע פה את הסיפור המלא???" צעקתי.
"דבר" אחד השוטרים אמר לי. התחלתי לספר את הסיפור. סיימתי, בא
עוד שוטר שוב סיפרתי, בא עוד שוטר. "אני אחראי פה, דבר". "אולי
שכולם יבואו לשמוע, שאני לא אספר את הסיפור עוד 10 פעמים."
אמרתי לו אפילו בעצבנות.
"דבר כבר, אני אחראי" אמר לי. סיפרתי לו.
"מה הסיפור, דבר, אני הקצין פה" אמר לי עוד אחד מהסיירת.
"כרגע היה האחראי וסיפרתי לו". אמרתי לו.
"אני אחראי" אמר לי.
זה מה שקורה במדינה שכולם רוצים להיות מנהלים.
סיפרתי גם לו.
"הבנו את הסיפור, לא קרה פה שום דבר שהצריך אותנו". סוף סוף
הבין הקצין. "אתה יכול ללכת הביתה", אמר לי.
"יש לי דברים אצל החברה" אמרתי.
"לך תגיד לה שלום, תגיד לה שתביא לך אותם ועוף מפה".
קראתי לה בשם בפרטי. "עזוב אותי עופר אני לא רוצה לדבר". אמרה
לי החוצפנית.עברתי 10 מדורי גיהנום הלילה, אני ישבתי בניידת
כמו עבריין, 10 אנשי סיירת באו לעצור אותי בחשד לחטיפה,
גיליתי שחברה שלי בוגדת בי עם החבר לשעבר שלה, גיליתי את כל
השקרים והיא עוד משחקת אותה נפגעת.
"לכי תביאי לי את הדברים שלי עכשיו!" ועצרתי את עצמי מלהמשיך
בקללה, בכל זאת אני אדם שמכבד אנשים אחרים ועדיין יש לי רגשות
לחברה שלי.
הלכה והביאה לי את הדברים. "הכל בתוך התיק" נתנה לי את התיק
והלכה הצידה.
שמתי את הדברים באוטו, בירכתי את כולם לשלום ועזבתי את "זירת
הפשע" פצוע, שותת דם, שאף חובש לא יכול לעזור לי, מופקר,מרומה
ושבור לב.
שמעתי מטאליקה בדרך הביתה וחשבתי על המשפט שהוא אף פעם לא
נכון: "אחרי הכל, מחר יום חדש".

איך, איך הגעתי למצב הזה???