אני מוצא את עצמי כותב אליך מתוך כעס. אני לא אגיד לך שאני
כועס, אבל כמו שאני מכיר אותי, אני בטח אעביר לך גם את הסיפור
הזה. את תקראי אותו, תשאלי אותי אחרי זה אם זה עלייך, אני אשקר
ואגיד שזה לא.
אני כועס עליך לא כי את לא יודעת שהסיפור הזה הוא עלייך (אז
נכון שהזמן הוא שונה, המקום הוא שונה, השם שלך השתנה ואת הרבה
יותר כוסית בסיפור, אבל עדיין זו את). אני כועס עלייך כי גרמת
לי לכתוב על זה סיפור.

איכשהו אני תמיד מגיע למצב הזה של "החבר הכי טוב". המצב שבו
הלך הסיכוי לקשר וזהו, האובייקט מהצד השני רואה בך כחבר ותו
לא. לא שזה רע. מה גם שלפעמים זו המטרה שלי. אבל כמו שחיין
בשקל אני מגיע לקיר בצד השני ובמקום לגעת בו ביד אני דופק את
הראש בקיר ובסוף זה כואב רק לי. אני פשוט לא שם לב מתי אני
הופך להיות החבר, הידיד, הנפש התאומה ולא הבחור ההוא.
גם איתה זה קרה לי, נראה לי.
אני מכיר אותה שנתיים וחצי. שנתיים וחצי של היי ומה נשמע ולא
יותר מזה. שנתיים וחצי שאני רואה אותה ונראה לי שהיא לא רואה
אותי (נו עוד פעם זה מתחיל כמו כל סיפור שבסוף ההיא רואה
אותו).
לפני חודש בלילה מצאתי את עצמי יושב וחושב עליה, סתם ככה
פתאום. עובר על הרשימה שלי, רשימה שיש לכל אחד, של אילו בחורות
הוא רוצה. כמובן שהרשימה מתחלפת כל שנייה, אבל איכשהו השם שלה
תמיד הופיע שם. שמתי את הראש על הכר והתחלתי לחשוב על איך אני
אומר לה שאני רוצה אותה. באותו הלילה זה היה נראה לי כאילו זה
הדבר הכי פשוט, הכי נכון, הכי טריוויאלי לעשות. כאילו מה כבר
יכול לקרות. אני לא אתחיל לפרט כאן את כל המחשבות (מה שנקרא
דמיינו בעצמכם) אבל באותו הלילה ידעתי שלמחרת בבוקר אני אנסה.

מצאתי את עצמי כמו אינדיאנה ג'ונס קטן שחופר לעצמו באף, מוצא
איזו ג'יפה ירוקה ודופק את החיוך הכי מקסים של "בואנה איזה
אוצר, כל כדור זהב", קמתי מהמיטה וישר למקלחת. שם מתחת למים
החמים שוב חשבתי עליה, אך הפעם שלא כמו בלילה זה לא היה נראה
לי כל כך פשוט. משום מה הפעם זה נראה כמו מסע כומתה
לממר"מניקים. לא שאני מזלזל בהם או משהו אבל עדיין.
התיישבנו שנינו באחד מבתי הקפה האלה בשינקין והתחלנו לדבר על
כל מיני דברים. הרגשתי כמו בחקרית שב"כ באמצעות הדואר
האלקטרוני. היא שואלת, אני עונה, דופק חיוך כמו סמיילי, והיא
קוטעת אותי באמצע.
הרגשתי כאילו לא הייתי שם באמת. כל הזמן ניסיתי לנסח לעצמי את
המשפט הפשוט "נועה, אני רוצה אותך" אבל כל פעם יצא לי סמיילי
עם סימן של סולמית במקום הפה. דפקתי שם את מסלול דוגמנות
הסמיילי לדורותיו לפי התוים במקלדת.
היא שאלה אותי כל מיני שאלות על בנות, על החיים, על תחביבים,
על בנות. אילו בנות אני רוצה, עם מי אני יוצא ומה קורה עם ההיא
מלפני שבועיים. היא לא שאלה אותי מה אני מרגיש כלפיה, כאילו זה
די ברור שהפכנו להיות חברים טובים, כי רק חברים מדברים על בנות
אחרות. אל תגידי לי שאת תמימה, את מתחמקת מלשאול אותי עלייך.
זין! חשבתי. מתי דפקתי את הראש בקיר והפכתי להיות חבר שלה. מה,
זה שהנהנתי בראש לכל מילה שהיא אמרה? זה רק כי נתקע לי איזה
אוצר באף וניסיתי להכניס אותו בחזרה. זה כי נראתי מתעניין? זה
רק בכלל שהסמיילי נתקע לי עם הסלש.
רציתי לעשות לה חקירה צולבת אבל בדיוק הפלאפון צלצל והיא אמרה
שהיא חייבת ללכת.
מאז ניסיתי לדבר איתה ולו לרגע אבל היא מתחמקת. השארתי לה
הודעות במזכירה ואני יודע שהיא שמעה אותן, אבל היא לא החזירה
לי תשובה.

נראה לי שאני לא צריך לכעוס אבל אני כן כועס. אוף, את בטח
תקראי גם את זה ולא תדעי איך להגיב אה?
עכשיו אני רק צריך שם לסיפור.
נועה?
כעס?
נראה לי שאני אלך לדפוק את הראש בקיר ואז אני אדע.