טוני ישב באותו הזמן על קצה מיטתו וניהל עם עצמו דיון בשאלה
למה בנות (שלא כמו בנים, כמובן)  לא יכולות לסיים סטוץ נפלא
בצורה יפה. האחרונה השאירה לו טעם מריר מאוד כשהלכה.
"טוב שאתה לא זורק עלי גם כסף, לשלם לי על העונג."
מה עשיתי רע, חשב. חדרי ההיכרויות היו מלאים באותו לילה. ראיון
של רבע שעה ואת תמצאי את עצמך בדרכי אליי, יפהפיית הצ'אט. הוא
נכנס לסקס 30+. תמונות הן הכרחיות, לא שהוא בררן כל כך. בכל
אחת יש משהו אירוטי שבא לו לטעום,  אומר תמיד בחיוך למי
ששואל.
דארלינג. שם מתוק מדי.
אולי תמימה, לשם שינוי? בא לי ללמד הלילה.

- שלום יפהפיה.
- שלום שלום.
- בת כמה?
- 22.
- מה עושה?
- סטודנטית בבינעולמית.
- הומניסטיקה? באמת?
- כן. למה התמיהה?
- לא ידעתי שעדיין מלמדים את זה.
- אנחנו זן נכחד, אני יודעת. בן כמה האדון?
- 35. זה לא גדול עלייך, אני מקווה.
- ממש לא.
- אז מה עושה נערה תמימה וסטודנטיאלית בגוב האריות הזה?
- מי אמר שאני לא לביאה?
- לביאות בבינעולמית? ממתי הם מקבלים כאלו?
- גם חנוניות יכולות. תתפלא. שולחת לך תמונה.
- שולח לך חזרה.

היא מעניינת, סיכם לעצמו. יש לה פלפל כזה. מעניין איך היא
גונחת, הג'ינג'ית החייכנית הזאת.

- אז מתי רואים אותך, דארלינג?
- רגע רגע, יקירי. איך קוראים לך, רווק35?
- טוני.
- ומה אתה עושה?
- מפתה עלמות תמימות להנאתי.
- אני לא תמימה, לא ילך.
- תמימות זה דבר יחסי יקירתי.
את מסוגלת להיות ספונטנית?
- שאלה מיותרת.
- אז תבואי אליי, מונית על חשבוני. לאן לשלוח לך אותה?
- מה הכתובת שלך? אני אגיע.
- הברוש 16, תל אביב. דירה 3.
- עוד שעה?
- נשמע נפלא.
- ביי
- ביי.

תחושת סיפוק מילאה את גרונו של טוני. היא באה. יש זיון.
כמה קל לפעמים לחיות, חשב.

במונית אליו עצרתי לרגע לחשוב. גופו היה כהה וגדול מהנשקף
בתמונה, פניו מאירים. חיוך עדין. לא נראה כמו הזאב הרע בכלל.
דארלינג, את משוגעת. את הרי יודעת שזה עלול להחזיר אותך לדפוסי
הלילות של לפני האוניברסיטה. אנחנו רוצים לחזור לסטוצים
עכשיו?
ואל תשלי את עצמך, מתוקתי, זו הסיבה לפגישה הזו.
הברוש 16. דפיקה בדלת.
"שלום לך," הוא מחייך ומזמין אותי לדירה המוארת שלו.

- איך אמר קורט,  "מיי גירל, מיי גירל
דונט ליי טו מי
טל מי וור דיד יו סליפ לאסט נייט"
- היי איזי.

המסנג'ר הבהב בשניה שחזרתי הביתה. הוא חיכה לי.

- אז אנא הסתובבת, יא חתולת אשפתות?
- שומקום.
- ובכל זאת?
- אתה באמת רוצה לדעת?
- כן, אני תוהה אם ניקית את הבית בהיסטריה או שעישנת את עצמך
למוות.
- הזדיינתי.
- לא נכון. עם מי?
- לא הומו, זה בטוח:)
- הנחתי שלא. ומי המאושר?
- אתה בטוח לא מכיר אותו.
- תנסי אותי.
- טוני.
- אל תגידי לי.
- בן 35 מתל אביב.
- לא נכון? מאיפה אתם מכירים?
- זיינתי אותו. אינפנטיל.
- נכון.

נקרעתי מצחוק. כמה צפוי שאני משכיבה מישהו שכולם כבר שכבו איתו
חוץ ממני בלי חוצים.

- הוא שכב עם כל מי שאני מכיר בשלב זה או אחר. אז עכשיו גם
בנות?
- כנראה.
- נקבה.
- את זה אני לא יכולה לומר עליו. הפמיניזם מתנגד.
- היה לך כיף?
- היה בריא מאוד. עבר הרבה יותר מדי זמן.

התיישבתי מול דף ריק, לשפוך את המסקנות של הסטוץ הפיזי לעומת
מערכת היחסים הוירטואלית. מצא את ההבדלים בין השיטחי לעמוק.
למה אף אחד לא כתב על זה קודם שאני צריכה לסכם את השטות הזו.

מייל מברנדה, שתיים בצהריים.
"את לא במסנג'ר, אז רק רציתי לומר שהקטע האחרון מצדיק לחלוטין
את הפרסום. העומק הוא המחקר האמיתי כאן."  פיספסתי הגשה בלי
להודיע. אוי. אני פשוט אגיש מחר את השטות הזו, והיא כבר תבין
לבד.
אני שונאת את היום שאחרי הסטוץ. תמיד התחושה הדביקה הזו בלב.
זה מה שמטריף, הנגיעה לרגע, ההתרחקות. מריר חמוץ. יודעת לאזן
את זה בעישון, אם זה ממש חמור. הבוקר, הקפה הספיק להמתיק את
הרחש הזה.

אינטימיות פיזית ממשית וחד פעמית, אינטימיות נפשית וירטואלית
ורב-פעמית.

שתיהן מערכות יחסים חסרות לחלוטין. אין לי הסבר אחר לנישואים,
חוץ מהרצון לשלב ביניהן. אחרת אין לזה שום סיבה לערב בזה את
"התעשיה". אלא שהגבלי הפרטיות חייבו הסכם נישואים לכל זוגיות
פיזית. מי שנתפס עוסק בכך, נענש.

סבתא שלי היתה לוחשת לנו, למראה הבוטים בקניונים, "הם יכולים
לגרום לך לאבד את הלב". לאחר מותה קראתי את היומן הישן, כתוב
בכתב יד, מחברת ירוקה אדומה מהוהה. בסופו נישאה לסבא. הפסיקה
לכתוב, התחילה ללדת.

ביום נישואיה, בניו יורק, גדעון שכטר התאבד בקפיצה מהקומה
ה-18. (מתוך גזיר עיתון צהבהב ששמרה ביומן). שנה וחצי קודם הם
נתפסו לא נשואים. הוא גורש מכאן, כעונש.
הם כפו פרידות.
איש היום לא מעז להפר את ההגבלים, כך שהעונש אינו מצויין כלל,
בגרסא המתומצתת של ההגבל. אבל הוא קיים, מרחף מעל הרווקים
המבקשים לנסות לחיות אחרת.
אם עוד קיימים כאלה. הדלקתי ג'ויינט, כי ללא ספק, ההחלטה שלא
להינשא גוררת כמה אי נעימויות איתה.

"תיזה:
אם מערכות יחסים ברשת מותירות רושם בל ימחה על המשתתפים בהם,
הרי השפעתן גדולה פי כמה מאשר מערכות יחסים לא וירטואליות.
האופי של המילה הכתובה מכניס תוכן אחר לאינטימיות הנוצרת בין
בני זוג, כמו גם מאפשר חופש דיבור ופעולה במרחב הפרטי
והאינטימי.
בהיעדרה, בקשר זוגי מחוץ לרשת, ישנו חופש פיזי מלא, אך משקלן
של המילים נמוך יותר."