כשחזרתי מהחינוך מחדש, הוטל עלי לעבוד בתמיכה טכנית במשך חודש
על הרשת. פתרון דרך המייל לבעיות תקשורת. עבודה שהיא, ללא ספק,
מטומטמת להחריד. סיזיפיות לשמה. פיתחתי חוש הומור מיוחד ושנון,
כדי לשמור על השפיות ועל ההגבלים. כל השיחות שלי היו מרירות עד
אימה, אבל בצורה שנונה מספיק, שאף בוט מטומטם לא יבין לעולם.
חודש שלם שמעתי היפ-הופ זול מהניינטיז של המאה הקודמת. מוזיקה
כעוסה שתפיג את השעמום הטוטאלי של העבודה, ותוציא חלק מהג'ננה.
ההומור והמחקר הזה הצילו את השפיות שלי. מצאתי דרך אקדמית
להתנגד.
איזי טען שזה משוגע ודיבר על הפרת הגבלים בוטה מדי, למי שכבר
נתפסה בעבר.

- את יודעת שיחסית לאחת שעברה חינוך פעמיים את מתחילה להראות
סימנים קשים של נתפסת סדרתית. את באמת רוצה ליפול? סטרייק נוסף
ואת עוברת לסדנה לחינוך. את באמת מאחלת לעצמך את זה?
- אבל למה שאתפס?
- קודם כל, כי אין לך מספיק ידע טכני.
- זה לא מספיק?:)
- ממש ממש ממש ממש לא. ואת יודעת את זה. מה את מבינה ברשת, חוץ
מלבדוק שהנוריות במודם תקינות?

הוא צדק. כלום. האקריות אסורה המון זמן. רוב האנשים לא טרחו
ללמוד שיטות הסתרה יותר. ממילא הכל נבחן ומעובד ב"תעשייה", אז
אין בשביל מה להסתיר.
רק שאיזי כבר גילה לי שזה בולשיט. הכל אפשרי.

- אז אתה תעזור לי.
- שותף לדבר עבירה. זה שידול, את יודעת? חמור בהרבה מסתם
התחזות ברשת.
- תלשין עליי?
- לא. למעשה מוצא חן בעיני הרעיון לסייע לך, מטומטמת. אני חי
בשביל פרוייקטים כאלה.
- עכשיו אני גם איתפס על שידול. מצויין. תזכיר לי למחוק לוגים,
טוב?
- אוי, מותק. את תלמדי לעשות דברים חכמים בהרבה מסתם למחוק.
- איזי, העיקר שאתה נהנה מעצמך ומחוכמתך.
- מה שנכון, נכון.:)

חמישה לילות אחרי יום ההולדת שלי התחלתי לחקור. בהמלצת איזי,
את בלייז. לילות היו הזמן השקט לשיחות שביקשתי לעצמי, בחפשי
תירוץ לעירות הקבועה.

- למה דווקא בלייז כשם רשת?
- למה אתה קורא לעצמך דארקינג? זה יותר מעניין ואפל.
זה מתוך ספר.
- איזה ספר?
- תשעה נסיכים לאמבר. אגדה כזאת מהמאה הקודמת.
- למדתי אותו לבחינה בתואר הראשון שלי.
- באמת? מלמדים אותו? איזה יופי.
- אני מבין שאתה לא סטודנט?
- לא, לא. עדיין לא.
- בן כמה אתה?
- 26. ואתה?
- 22.
- אתה מכיר את אמבר, אז באמת לגיל אין רלוונטיות.:)
- מאוד התחברתי לסדרה הראשונה. יש משהו מוכר בלהתעורר נטול
זיכרון.
- אתה צודק. זה בדיוק מה שתפס אותי. החקירה המתמדת לגבי מי אתה
ומה שקרה לך.

ישבתי המומה מול המסך. הוא כתב אותי.

- אני...... זה מה שחשבתי. אבל בדיוק.
- באמת?
- כן.
- טלפתיה אמיתית.:)

עשרים וחמישה לילות בילינו יחד, אני ובלייז, אחרי השיחה הזו.
הוא התחיל ללחוץ על פגישה, ואני התקשיתי לנתק את האיש המיוחד
הזה, שחיבק אותי מילולית אחרי כל הפתעה. שכתב אותי, בעצם. אז
התוודיתי על נשיותי. הוא רתח וניתק. ומאז מסוכן שידע שאני שם.
הוא עלול להיות הרסני בזעמו. ובאמת לא בא לי על סדנת חינוך.
איזי נכנס לפעולה, מפעיל מנועים שונים ומשונים כדי להסוות את
פעילותי הבלתי חוקית. במקביל שלח לי קופסת פח קטנה, בה היו
מגולגלים 25 ג'ויינטים קטנים. אחד לכל יום של דיכאון שאני מאשר
לך, כתב בפתק. מריחואנה הותרה. הם לא יכלו לקחת מאיתנו את כל
ההנאה.
מי שנשוי נהנה לפחות מחיי מין. אנחנו, עכברי הרשת, גם מזה אין
לנו אלא באופן חריג מאוד ונדיר. סוג של הגבל לא כתוב.

רק עוד בחינת הגבלים אחת עמדה ביני ובין הפרסום הקרב ובא. רק
אחת. על הגבלי הכתב הרבים מספור. מי שהמציא את "התעשייה" ידע
היטב שהמילה הכתובה נשארת לנצח, הרבה אחרי שהכל מת. לא רק
ברשת, היא עוברת ומסופרת הלאה, אם לא ברשת, אז מפה לאוזן.
מוקינגבירד, ספר החופש הראשון שלי, הגיע אליי כך. מישהי ציטטה
את שמו הסתום בשיעור שפות ברשת, וביקשה הסבר. המרצה גמגמה משהו
מתחמק. מובן שרצתי לקרוא. לאחר הקריאה בו, הבנתי שהיה מרומז
מספיק כדי לא להימחק. המסר היה אחד- "התעשייה" מבודדת. לא
מגינה. ספר נבואי שנכתב במחצית המאה הקודמת, טרם הקמת
"התעשייה". עד לאותו רגע, לא ידעתי כלל כי היו זמנים בהם לא
היתה "תעשייה". החיים אחר כך הפכו שונים מאוד.  שבוע לאחר אותו
שיעור לא נמצא זכר לספר ברשת. הוא נמחק, כצפוי. מה שמועלה
בבינעולמית מגיע ישר לאוזניים המוחקות.
וספרים, אי אפשר לחנך מחדש.
איך אמרה, המשוררת ההיא, הישראלית, רביקוביץ'. ומה גם אנשים.

- תגידי, את אף פעם לא ישנה?
השעה שבע בבוקר. אל תגידי לי שהלכת לישון בשתיים, אחרי שסיימנו
לדבר וקמת עכשיו.
- ממש לא. לא הלכתי לישון. מי שקם אתמול בשבע בערב לא עייף
עכשיו, איזי מותק.
- לא חשבתי אחרת. מה יהיה איתך, ילדה?
- יהיה טוב. התקדמתי המון במחקר.
- ולאיזה מסקנות מרחיקות לכת הגעת הלילה?
- שהמחקר הזה שלי לעולם לא יעמוד בקריטריונים האקדמיים,
ההגיוניים.
- מה? למה?
- כי אני עוסקת במחקר על יצירת קשרים שאי אפשר לתייק לשום
מקום.
- לא הבנתי כלום.
- אני עדיין לא בטוחה שהבנתי. הכוונה הכללית היא לקשר שלא
מתיישב עם הגיון. בשום צורה.
- עדיין לא הבנתי.
- כי אתה חושב בהגיון.
- את לא שפויה.
- נכון, אבל בגלל זה אתה אוהב אותי.
- זה כי אני לא פחות מטורף.

כל הבוקר ניקיתי את המטבח. בחירוף נפש נלחמתי נגד כתמי הקפה
הרבים מספור. פחות קפה, יותר שינה, שיננתי לעצמי. המחשבות טרפו
אותי. קשר שלא מתיישב עם ההיגיון. אדם אחד המתבטא ב"חוסר
היגיון" נשלח לחינוך מחדש. כך גם שניים ויותר במערכת יחסים
מקובלת כלשהי. האם תיתכן מערכת יחסים לא מקובלת בה ניתן לדבר
ב"חוסר היגיון"? האם יש דבר כזה בכלל, או שמא אני שקועה
בהזיות. יותר מדי שאלות. הקירצוף משכיח הכל. מוזיקה אלקטרונית
שתטמטם את החושים. שמתי לב פתאום שעברה יממה מאז הג'ויינט
האחרון. קרוב לשנתיים שלא הייתי צלולה כל כך. יש לבוקר הזה
ריח, אפילו. לא אוויר מזגנים מיונן, אלא אוויר אמיתי, כזה שבא
מכיוון הים האפור בחוץ. בכלל לא שמתי לב לתאריך עד עכשיו.
עשרה בנובמבר.
יומולדת לאחותי הקטנה. אמא תטריד. צריך לנסח מייל קצר.

נינה יקירתי, שיהיו חייך סוגים בשושנים ויופי. מזל טוב על תשע
עשרה שנותייך. רק אהבה ואושר, אוהבת אותך. דארלינג.

אנחנו לא קרובות מספיק לרדת מרמה של שמות רשת, אחרי כל הריחוק
והשנים. מספיק הרהבתי עוז לומר לה אוהבת אותך. יתכן שגם זו
חריגה לא מבורכת. נקווה שהיא במצב טוב, ולא מרירה בנישואיה. אם
כן,  יהיה רע מאוד.  היא תחליט ליצור קשר. נו, מילא. שלחתי.
נקווה לטוב. כבר שתיים עשרה.
והנה ברנדה במסנג'ר.

- יש דו"ח יקירתי?
- אפשר לדחות את ההגשה בכמה שעות? יש לי רעיון חדש לנסח, וזה
לא הולך קל.
- תגישי מחר, אם כך. סומכת עליך.
- תודה רבה.
- אין על מה.:) יאללה, תכתבי.
- כשאסיים לנקות.
- עד כדי כך קשה זה הולך לך הפעם?
- וואלה, כן.
- אז די לנקות. פשוט תתחילי לכתוב.
- טוב, אמא.
- רק דואגת לך. יום טוב, דארלינג.
- יום טוב, ברן.

"מערכות היחסים ברשת נחרטות בזיכרון האנושי כשורה מספר. עובדה
ידועה היא כי המילה הכתובה שנכנסת לתוך העולם האנושי ומעירה
אמוציות חבויות, יש לה יכולת השפעה ארוכת טווח ( ברנדה-
התלבטות על מראה מקום- מתוך ספרו המצויין של גדעון שטיין
"המילה הכתובה" או משהו אחר, חדש יותר?). הדבר מקבל יתר הדגשה
כאשר מדובר במערכות יחסים ברשת. שכן, המימד שבו נוצרת מערכת
היחסים ברשת הוא מנותק חלל וזמן (אין זמן ברשת). נוסף על כך,
המימד התקשורתי הוא ורבלי-מילולי כמעט לחלוטין. נוצר מצב בו
המילה הכתובה נכנסת בזמן אמת לעולם האנושי ומעוררת אמוציות
חזקות ביותר, שכן שלא כמו ספר, יש כאן תקשורת הדדית. כל עוד
היא נעשית על רמה הגיונית, האיזון נשמר, וגם אם יהדהדו משפטים
מהשיחה בזיכרון, אין הדבר גורר עימו אמוציות יוצאות דופן. ברגע
שהשיחה גולשת אל מעבר לקווי ההיגיון, בניסיון להסביר אמוציות
ותהליכים פנימיים פרטיים, השיחה הופכת בלתי נשכחת."