[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת אבישר
/
רישומי אש

מוקדש לק.





"ביראק, אני דורש ממך, בפעם האחרונה, תסתכלי לי בעיניים ותגידי
לי את האמת," ניזאט, נסיך הצללים, לא נראה כועס יותר מעולם.
ליבי פירפר.
"האם את זו הכותבת את דברי ההבל, "רישומי האש"?" שאל שנית, לאט
יותר. הרשף בעיניו גבר ככל ששתיקתי התארכה.
"מבקשת רשות לקום, הוד מעלתו." אמרתי, "הרי לא אוכל להסתכל
להוד רוממתו בעיניים כאשר אני על ברכי והוא, במחילה מכבודו,
יושב על כיסאו, הגבוה כל כך." גל צחוק עבר בקהל.
"קומי, אישה," סינן בזעם.
הזדקפתי לאט. הסתכלתי עמוק בעיניו, וחייכתי אליו.
"ביראק בת זורג, עני לשאלתי!" תבע.
"שמי אינו ביראק." אמרתי לאט.
"אני אודיאה בת לילאכ, בתה של מוהאג, כוהנת האש הגדולה."
אנחת תדהמה עברה בקהל.
ניזאט קם מכיסאו. דממה השתררה בקהל.
"כולם החוצה. כולם!" רעם, והתייצב מולי.





הטנוג היה מואר חלקית. ארוחת הצהריים חיכתה לי, חמה. הדלקתי את
האור במלואו.
צג הגילג הבהב. עשרים הודעות שלא נענו. עשרה ימים עברו. הם
הצדיקו את הסלוגן במסע הפרסום שלהם "הטנוג אף פעם לא משתנה, רק
שומר על עצמו למענך".
לקחתי את הצלחת והתיישבתי אל הגילג, לשלוח הודעת שיבה לכל מי
שחיפש אותי.
הפונג העשרים בישר על השעה. יש עוד פונג עד לפגישה עם ניזאט.
הסרתי את הטולא שלי ונכנסתי אל המים החמימים של הג'קוזי.
שריריי התרפו ומוחי נרגע. המוסיקה הנפלאה של באך הקדום. חצי
פונג לאחר מכן הייתי כבר בטולא נקייה ושחורה, עם כוס יין אדום.
הפונג העשרים ואחת הגיע ועימו, בדיוק ההכרחי, גם פעמון הדלת.
ניזאט עמד שם, לבוש בטולא סגולה.
"ברוכה תהיי." אמר ברכות.
"ברוך תהיה." עניתי מחבקת אותו פנימה. עשרה ימים עברו.
ידיו רפרפו על עורפי קלות. הוא סגר את הדלת מאחוריו, ובתנועה
אחת פתח את הקשר בטולא שלי. עשרה ימים עברו.





לילה לילה מול הגילג הזה. מעלה על הנאט את רישומי האש.
שלושה דורות לאחור, 750 שנה בסך הכל. האור הרך של הטנוגים ממלא
את העיר הלילה, ללא ריח עשן. רק ריח מבושם באוויר, עשן של נולי
ירקרק. כל העיר הזאת מעשנת נולי מאז כיבו את המדורות. עוויתות
צחוק נשמעים משכונות הטנוגים. ההדים מתגלגלים אחרת, משמיעים את
הצחוק העייף הזה מקיר לקיר.
"מדורתה של לילאכ הוארה בבת אחת עם בואו של זורג. היא ציוותה
על הנערים להסיר ממנו את השריון, ולהביא לו טולא כמנהג המדורה.
כלי נשק לא ידורו במדורתי, קבעה.
אתה תהיה אבא לילדיי ובן מדורתי, לא לוחם ולא הורג. זורג נעתר
בשמחה. גופו נהנה מהחופש החדש, מכלא הברזל של המלחמה."
את החלק עליי כבר כתבתי במשך חודשים. את החלק על אימי אסיים
הלילה. נותרו רק הסיפורים המבולבלים על מוהאג, סבתי. עד
לבחירתה של אימי בזורג, הסיפור די ברור. עלייתה של נערה בעלת
יכולת מרפא לדרגת כוהנת הייתה עניין שבשגרה, אפילו היום, תחת
חוקי הצללים.
מוהאג הייתה מוכשרת בצורה בלתי רגילה לזיהוי החולי האמיתי
השוכן בנפשו של אדם. היא הקדישה את מיטב מרצה לפיתוח
תרופות-נפש טובות יותר ויותר. הפתרון לכל מחלה, כך טענה, מתחיל
במציאת מה שמפריע לאש שלו לבעור.





"טולד, אתה חייב להפסיק לישון ביום." פסקה מוהאג בחיוך.
"מוהאג, אינך מרפאת עדיין, כדאי שתשתקי," זינק אליה טולד ממקום
מרבצו בשבוע האחרון.
"השמש מכאיבה לעיני. ואל תגידי לי מה לעשות."
"יהי כרצונך," אמרה טולד, "אבל אל תבוא אליי אחר כך להתלונן.
הישאר ער הפעם."
"לא רוצה."
"אז אני פוקדת עליך." היא אמרה בשקט.
"מה?" הוא הזדעף. היא לא נהגה לפקוד.
"כך פקדתי." אמרה ופנתה ממנו. שבוע לאחר מכן הודה לה.
נשים דעתן קלה, חשב. הן מבינות את הרוח טוב יותר מאיתנו.





בפתחו של אולם כס הצללים השתרר שקט מעיק. נשים בלבד עדיין עמדו
שם.
ניזאט הביט מהחלון, לא מרוצה.
"את רואה מה עוללת?"
אמר בזעף. "אין לי דרך להשתלט יותר על המון הגברים הקורא
לדמך."
גיחכתי בשקט. "רק נשים מחכות לי בחוץ. אני יודעת."
"אל תחשבי שאת יודעת מה קורה מתחת לפני השטח." הוא אמר, רומז
לידע שלא היה שם.
"בפוקר נסיכים הזה אתה לא תנצח. אין לך ידע על מה שקורה בתוך
הטנוגים שלנו.
אתה יושב לך כאן, מרוחק. עמך מעשן נולי ואתה יושב כאן
בצללים."
"אין שום דבר רע בנולי." הוא התגונן.
"ובצללים?" שאלתי בשקט.
פניו התלהטו שוב. "את כבר הדלקת את האש. תני לי סיבה אחת טובה
שלא לשרוף אותך מעליה."
"אם תעשה זאת תכבה האש?" לא הורדתי את עיני.
"לא." הוא ענה ביובש.
"אז למה שתעשה זאת? הרג מיותר." קבעתי.
"לא הפסד גדול." עיניו כבו. הוא עמד בפינת החדר, ליד החלון.
פתאום נראה, למרות קומתו, חשוף ופגיע. ניגשתי וחיבקתי אותו.
"יש עוד אופציה. לא חייבים ככה."





הנאט הייתה מלאה בתגובות. נשים שלא ידעו כי הבישולים, הגינון,
המחקרים ואפילו עישון הנולי היו למעשה תוצאה של דורות המדורות
שלהן-עצמן. גברים כתבו מכתבי שנאה מרוב פחד. האש שליבתה עכשיו
נשים רבות הביאה לגל של רוח חדשה בין הטנוגים. נשענתי על
מרפקיי הכואבים, מריחה את האוויר. עשן סמיך היתמר מהגבעה על יד
הטנוג שלי אתמול בלילה. "מדורה של רשע" מלמל השכן ומיהר לאטום
את הטנוג שלו לאוויר מבחוץ.
הפרק האחרון כותב את עצמו. מוהאג כבר אינה מבויישת כמוני וכמו
אימי. היא נוגעת ללב האש, רוקדת איתה בהנאה מרובה בטקסי אור
הירח של המדורה הקדומה. נשים רבות כמהות לריקוד הזה, אל מחוץ
לטנוגים השבריריים. זה מתחיל בחוסר שליטה על פעימות הדופק
למקרא רשומות האש שלי. הן לא זכרו, אני לא זכרתי. וקצת אחרי
שזורג נפטר אמי באה אליי והעניקה לי את ספר הבישול שלה ושל
סבתא. "תציתי את האש מתחת לתבשילים האלו." אמרה לי כשהלכה.
שבוע אחר כך הצטרפה אל זורג והשאירה אותי עם נזיד אפונה
מתחילתה של מדורת האש הראשונה.  את המתכונים בישלו עכשיו נשים
רבות. אזדקק לזמן לעצמי לאחר הכתיבה הזו. סיפור בעירה שעלי
להניח לו לאחר שאסיים. אצא להתבודד אחר כך, אם אוכל.
כשפרסתי את הפרק האחרון היה כבר בוקר. לא השתמשתי הפעם בגילג
נוסף להסוואה.
שלוש שעות לאחר מכן כבר לקח אותי משמר הצללים. חיכיתי להם,
לבושה בטולא האדומה שלי.
ידעתי כי האדום הפזור של השיער, בשילוב הגלימה ימנע יחס מתנשא
מצד חיילי המשמר, שעל אף היותם מלח הארץ, הם עלולים להיות גסים
מאוד. דמותי עוררה רתיעה מספקת.
הגענו בלי אף מילה מיותרת אל כס הצללים.





דפיקה רמה על הדלת הענקית קטעה את החיבוק.
"נסיך הצללים, הוד רוממותך," מלמל הנער, "הן שרפו את בית
החרושת לאבק שריפה."
ניזאט נבהל. "מישהו נפגע?" שאל במהירות.
"לא, אדוני, הוד רוממותו. הן פינו אותו קודם." הנער היסס.
ניזאט נדהם. נפנף בידו לנער, שנעלם מיד מאחורי הדלת.
"את תופסת למה גרמת?" צרח עליי.
"איש לא נפגע, חוץ מתעשיית הנשק הנהדרת שלך." יריתי.
"את אשמה בכל זה. את." הוא התיישב ליד הכסא.
"ניזאט, הכל ניתן לפתור." אמרתי לו, הכי רכה שאפשר.
"בגללך אאבד את מקומי כאן." הוא החזיק את ראשו בשתי ידיו.
"למה? כי קשה לך לעשות את זה ביחד?" שאלתי, חסרת סבלנות כבר אל
מול האטימות הזו. אין לנו זמן למשחקי כוח עכשיו.
"יחד?"





"מקץ עשרה ימים של התבודדות חזרה אודיאה בת לילאכ לביתה,
לפגישה המחודשת בינה ובין ניזאט. בלילה הבא, לראשונה בעידן
הצללים, שיחררה אודיאה בת לילאכ את ניזאט בן הצללים משריונו
השחור ליד המדורה. משכה אותו החוצה אליה, אל מול הלהבות לנשיקה
ארוכה. עירומים מכל בגד הם רקדו שם, מחזירים לעיר הזו הלמות
תופים ודופק ששככו לפני שנים.
ללא פקודות וללא חוקים, החלו מאז, בצללי כל לילה, להבעיר בין
הטנוגים מדורות. ריח עשן מארוחות הערב נישא על גבי העיר כמו
סימן מבשר לתחילת חגיגות האש הקדומה. וכך מדי לילה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Caution!
High radiation
area!



פות רדיואקטיבי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/03 16:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה