הם היו דומים כמו שתי טיפות מים, ממש לא היה בניהם שום הבדל.
רק מי שהכיר את שניהם הייטב ידע כי לעמוס יש שעון ביד ימין
ואילו לרונן לא. לשניהם היה שיער קצוץ בצבע חום ועיניים בצבע
דבש שמי שהתבונן לתוכם היה יכול בקלות להיסחף לתוך הברק והזוהר
שבהם. שניהם היו בנויים טוב, אפילו יותר מידי טוב. לשניהם היה
גוף שרירי וחלק, הם היו בדיוק באותו גובה, אולי עניין של
סנטימטרים בודדים.
החיוך שלהם היה כובש, כשהם חייכו הם חשפו שיניים צחורות
ומסודרות בלי שום רווח בניהם (וזאת משום שלשניהם היה גשר כשהיו
צעירים).
שניהם היו שחיינים מצטיינים. זה היה התחביב העיקרי שלהם, הם
תמיד היו משיגים את כולם ואילו כשהיו מתחרים בניהם זה היה
עניין של מאית השנייה שהאחד היה נוגע במעקה לפני השני. הם היו
כל כך מושלמים, אפשר היה לומר שהם היו מושלמים להחריד.
היה להם את אותם חברים, זה היה מוזר כי לכל זוג תאומים זהים
בדרך כלל יש את החבורה שלו, אך אצלם זה היה שונה, כולם העריצו
אותם, כולם רצו להיות בקרבתם. הם אפילו לא התנשאו ולא התחצפו,
הם העריכו ודיברו עם כל אחד ואחת שפנו אליהם, הם היו סבלניים
וסובלניים (הם קיבלו חינוך טוב), אפילו באופי הם היו דומים.
בהפסקות הם תמיד היו הולכים יחד עם החברים שלהם, הולכים
בחבורות גדולות וכולם סביבם מקובצים והם היו מפריחים חיוכים
לכל עבר, לוחצים ידיים, מנופפים לשלום והבנות תמיד היו מסמיקות
ומחייכות שהם חייכו לעברן או אפילו סתם נענעו בראש.
אני תמיד עמדתי בצד והערצתי אותם מרחוק. לא רציתי להכיר אותם
מקרוב כי הייתי בטוחה שזה רק יקשה עליהם עם כל העדר שהולך
אחריהם גם ככה.
הם היו שכבה מעלי, הייתי בטוחה שהם אפילו לא שמעו על השם שלי
אפילו לא פעם אחת, כולם הכירו אותם, אבל הם לא יכלו להכיר את
כולם.
עמוס למד בי'א 3 ואילו רונן למד בי'א 2. כל שיעור מישהו אחר
היה יושב לידם, אבל הם לא יחסו לזה משמעות רבה.

אני לעומתם הייתי ילדה בכיתה י', ילדה קטנה וצנומה שעדיין לא
חוותה אהבה. לא הייתי אהודה בחברה, היו לי את החברות שלי
(מעטות אומנם) אבל הסתפקתי במה שהיה לי.
תמיד בהפסקה הייתי ממהרת למדרגות שמהם הם היו יורדים כל הפסקה,
מתחבאת מתחת לגרם המדרגות ומביטה בשניהם בסתר. אהבתי את שניהם
באותה מידה, לא היה מי שאהבתי יותר ומי שאהבתי פחות, הם היו
דומים חיצונית ופנימית. למזלי, אף פעם לא הבחינו בי, התחבאתי
טוב והייתי מקשיבה לכל מה שדיברו ולא הייתי מפספסת שום אות.
ידעתי איפה הם מסתובבים, מה הם עשו בלילה שעבר, עם מי הם
יוצאים, מה הם אוהבים וגם סודות פרטיים. הרגשתי שכמה שלא הכרתי
אותם, הכרתי אותם טוב מאוד, והם אפילו לא ידעו על עצם קיומי.
אט אט התרחקתי מחברותיי והתדרדרתי בלימודים, חשבתי עליהם הרבה,
לא על אחד מהם בנפרד, אלא על שניהם, לא היה אחד שאהבתי יותר
ואחד שאהבתי פחות..
יום אחד שמעתי שהם יוצאים למסיבה הכי פרועה בעיר, יהיו שם
המונים כך שמעתי. אמרתי שאני חייבת לעזור אומץ ולספר להם את כל
תחושותיי. אני הייתי חייבת ללכת גם למסיבה ההיא, לשמוע את
הסודות, הרכילויות וכל מה שרציתי לדעת.

בערב התארגנתי והתלבשתי הכי יפה שאני יכולה. התאפרתי (מה שאני
לא עושה בדרך כלל) ושמתי אודם ונראיתי נחמד, למרות שאת הפנים
הרזות שלי ואת העצמות הבולטות לא יכולתי להסתיר.
הלכתי לבדי מסתובבת בחשכה ויודעת בדיוק לאן מועדות פני ופשוט
בלי להרגיש הגעתי למקום, היו המון נערים ונערות מדברים בניהם,
צוחקים ומחייכים. לא ממש הקשבתי להם כי באתי לחפש את שני אהובי
שבטח מכווצים בין כל ההמון שעמד בחוץ.
לפתע ראיתי את שניהם, לבושים באותם בגדים, מסורקים אותו דבר,
אותו חיוך, אותו הכל. התחבאתי בפינה ועקבתי אחריהם, משתדלת
לשמור על חשאיות ומרחק די רב מהם שלא ישימו לב אלי.
ראיתי אותם פוגשים את החבורה הגדולה שלהם, נותנים כיף לכל אחד,
מפריחים חיוך צחור מלא בשיניים לבנות..

יכולתי להתבונן בהם שעות בלי לחוש את הזמן. בין כל האלפים שהיו
שם בחוץ עבר אחד, קצת שונה מהשאר, לבוש מוזר, עיניים שחורות,
ללא ברק וללא כלום, חשוכות כאילו אין נשמה בתוכן. הוא החזיק
שקית אטומה בצבע כתום ורק צעד לתוך ההמון הצוחק והמחייך. הוא
היה קרוב לשני התאומים שהכי אהבתי, כנראה הכיר אותם או משהו
כזה.
עקבתי אחריו בעיני, בוחנת אותו. הוא לא היה הדור והלך הליכה
מוזרה.

זה היה עניין של שניות עד ששמעתי פיצוץ מחריד אוזניים. כולם
צעקו, כבר לא חייכו. כולם היו מכוסים בדם, רגל פה, יד שם.
הסתכלתי על הכל בתדהמה, הייתי רחוקה מכל ההמולה ורק עכשיו
הבנתי, הבחור המוזר עם השקית.. התחלתי לבכות ובתוכי קיוויתי
ששום דבר לא קרה. הלכתי מהר מחפשת את אותם אהובי, רק לראות שהם
שלמים, לא צריך יותר מזה, שיישארו חתיכים ויצליחו לחייך. מפלסת
את דרכי בין ההמון הבוכה והצועק, ומרחוק יכולתי לשמוע
אמבולנסים דוהרים ואת קולות הסירנה, מפנים בשקט את ההורגים ואת
הפצועים ואני רצה בכל כוחותיי מנסה לאתר לפחות אחד מהם.
מהעיניים שלי זולגות דמעות והכל נהייה פתאום מטושטש ולא מובן.
לפתע אני מועדת ונופלת על אחת הגופות, כולה מרוסקת ואני
מחווירה פנים ונבהלת, ורק אחרי מבט ממושך בגופה אני קולטת שאין
זו סתם גופה, אלא גופה עם שעון....