אחר צהריים ואור סתווי כמו ליקוי חמה חלקי שפוך על כביש החוף.


או קיי, מי רוצה לשמוע בדיחה?
מצורע ונרקומן יושבים בכלא באותו תא.
פית  אום נופל למצורע האף...

הוא התחיל לספר כשיצאנו מהבית, אבל הייתי מרוכזת בתזזית היציאה
ובחזרה האובססיבית לאותם צמתי בדיקה. הגז סגור הדלת נעולה הגז
סגור הגז סגור הגז סגור.
איה ישבה לצידי, אחד שניים ושלוש חגורים מאחור. שתיים מקדימה,
שלושה מאחורה.
כמו פילים בחיפושית, אם כבר מספרים בדיחות.
לאט לאט הצטללה הדרך.

...אפשר להמשיך? אז הוא זורק את האף שלו דרך הסורגים. אחרי זה
נופלת לו...

במרכז הקונגרסים יש תערוכת מכוניות. גם חדשות וגם ענתיקות. רכב
אספנות.
הכלב בכניסה נראה לי לא גדול ולא מפחיד,אבל  מקצוען באופן
נון-שאלאנטי. הבגדים השחורים, הז'נדרמיים, עמדו בניגוד חריף
לנינוחות המופגנת של לובשיהם.
השמש שקעה, השיטה לא פרחה והמכשיר הזה עבר על גופי בדקדקנות
מפתיעה. מישהו אחר חיטט בשקדנות בתיק שלי. ממש ברצינות. הילדים
נכנסו מבלי להיבדק. אם יהיה צורך, נבריח את עצמנו מכאן דרך
תעלות הביוב.

ובפנים שיכרון חושים. גם כמה ילדים גדולים יותר, גדולים ממני,
התהלכו סביבנו בעיניים מזוגגות.
לא היו יותר מדי אנשים. מלחיץ אותי אימים להסתובב במקום הומה,
ולא, זה לא הזה הזה...זהו שריד קמאי מעידן שלא שלא שלא שלא,
שבו היו בשר הלוויתן ושור הבר ערוכים על השולחנות ורק אני
משחתי בשעווה את נוצותי האווזיות וטיפחתי אותן בחרדת יומיום
נינוחה.
סופרת ילדים. אם אחד מהם נעלם משדה הראייה שלי, מתבייתות עיני
הנץ שלי כהרף עין על ילד זר. ובאמת, מה זה חשוב. עם ארבעה
יצאתי לדרך ועם ארבעה גם אשוב.

...אחרי זה נופלת לו הרגל והוא זורק אותה דרך הסורגים, אחרי
זה היד וככה נופלים לו...

אפילו אני שלחתי יד מהססת מעבר לחבל אל האדום-אדום הזה וליטפתי
את הפח המבריק.
"זה פז'ו. שלוש מאות ושבע."
האח הקטן תלה באחיו מבט מעריץ. נרקומנרקומנרקומנר הוא צחק צחוק
שואף לרצות ומבין עניין הרבה לפני שהבדיחה נגמרת.
"שם זה הענתיקות." אמרה איה וצעדה עם אחותה הקטנה לעבר השלט.

סוסיתא בוהקת כביום היוולדה עמדה מולי.
"את רואה?"
כן, היא בהחלט ראתה.
איה ראתה גם את... רגע, מה זה? שברולט. שברולט בל אייר. שברולט
בל אייר אדומה משמאל ופורד מוסטנג תכלת פתוחה מימין. שתי
שושבינות סקסיות לכלה הלבנה הצנועה והסוסיתאית שלי.
אבל היא לא ראתה  א ו ת י  בתוכה. אני קטנה מדי ובכלל אי
אפשר לדעת מי אני, כי חמישה או שמונה ילדים נוספים זרוקים אתי
מאחור. מי בכלל סופר ילדים?
איייי יורדים  ה ע י ר ה.  
או לים.
מכונית החלומות.
צ'יטי צ'יטי בנג בנג של ילדותי.

"עכשיו סתכל טוב טוב. זה 'אופל אולימפיה'. כמו בטין טין ושבעת
כדורי הבדולח. אולי אפילו יותר ישנה." שוב הסתכל אחקטן באחגדול
במבט פעור.

"איה, הג'יפ הזה נראה לך צבאי?"

ירוק זיתי הוא עמד מאחורינו, בדום מתוח על ארבעת צמיגיו. מודל
אלף תשע מאות ארבעים ושתיים.
איה הרימה גבה אחת. אני הגבהתי שתיים. על עכוזו שולבו שני "וי"
ל"דבליו" אחד.
פולקסואגן?
מכונית לכל פועל?
הדבליו הזה נראה טיפ-טיפה שונה מהסמל של פולקסואגן. יכול להיות
שככה נראה פעם הסמל שלהם?
הו, נוסטלגיה אהובתי. נשים הדורות וגברים בעניבות. היכן אתם,
ימים נפלאים שחלפו לעד?

"נראה לי שכן." אמרה איה.
"מצמרר אותי לחשוב באלו דרכים הגלגלים האלה התגלגלו, מה
החלונות הללו ראו."
"אפשר למות ממך." אמרה איה "זה רכב אספנות. שמשות חדשות,
צמיגים חדשים, בטוח יותר חדשים משלך."
נכון. הכל חולף עובר - דוושות, הגה, מוט הילוכים, עיני
החלונות.
אולי לא נשאר מן המקור דבר, ורבב לא דבק בהעתק.
"אבל יש לרכב נשמה, זו שיושבת מאחורי ההגה."
איזה חמור, אידיוט ודביל מסוגל לנהוג ברכב כזה?

"אולי הוא בכלל לא צבאי..." ניחמתי את עצמי ואת גבתה המורמת של
איה "סתם ירוק זית."
"אולי הוא בכלל לא פולקסואגן?" היא עמדה ליד השלט וצחקה "בואי
תראי. זה לא שני 'וי' של פולקסואגן, זה 'דבליו' מקורי של
ויליס. הוא ראה הכל מהצד של בנות הברית."
"ואולי הוא בכלל לא צבאי."
"ירוק-זית כמו יונה עם עלה של זית?"
היא המשיכה לחייך, היא היתה מרוצה מפני שלא פרשתי את משנתי
המוטורית בקול רם מדי. יש כאן מספיק כאלה שמבינים.

"אז מאיפה הבדיחות שלך, אח שלי? את זאת יונתן סיפר לך?" איה
ליטפה את עורפו של אחיה כאילו היה חתלתול.
"לא, זאתי מוואלה. יש להם כמה שוות" עיניו נצצו בתקווה "אז
זהו. נפלו לו עוד ועוד אברים ובסוף נשאר רק הראש, ואז הוא אומר
לו..."
"מי?" אפשר למות ממני. אני יודעת.
"הנרקומן...איזה קשה את...הוא אומר לו: 'אני קולט אותך, אח
שלי. אתה מנסה לברוח'..."

ת.מ.