בתחילה חשבתי שאני חולם. מאחורי צמד דלתות האפורות היה המקום
שקט, וצלילי הנגינה והמולת קולותיהם של הרוקדים נשמעו כמו מתחת
לפני המים. רק כשחלפתי על פני מסדרון ארוך, ונכנסתי אל תוך
האולם, הפכו הקולות לברורים. זיהיתי את המנגינה, שלצליליה רקדו
מספר זוגות על רחבת הריקודים.
המבנה המיוחד ועוביים של הקירות בודדו, אכן, את הרעש, ובכל זאת
היה המקום שקט יחסית למקומות אחרים מסוגו, אותם הכרתי בעבר.
ייחסתי את השקט לאופיים המתון, המסויג מעט של תושבי המקום, שעל
טיבו עמדתי ביום האחד, אותו ביליתי בעירם.
מעברו השני של האולם נופף אלי בעל הבית בידו. הוא סימן לי
להצטרף אל שולחנו, שלידו ישבו, כך יכולתי לראות כשהתקרבתי, אשה
ונערה ששערה הבהיר פרוע ומתולתל. הוא הציג בפני את אשתו ואת
בתם היחידה, מארה.
"אתה חדש בעירנו?" שאלה אמה של מארה.
"הגעתי הנה רק היום, והמקום מוצא חן בעיני עד כדי כך שהחלטתי
להישאר כאן עוד זמן מה."
מיד התחרטתי.
לא רציתי שאמה של הנערה היפה, שהסתכלה בי בעניין, תדע שאני
נווד. אבל האשה הביטה בי בחיוך.
"נפלא," היא אמרה "כאן שמחים על כל אורח. אני שמחה שהמקום מוצא
חן בעיניך." היא חייכה, אך לא הביטה בעיני.
היא דחקה בי לספר למשפחתה על מסעותי ועל המקום ממנו באתי. אביה
של מארה הקשיב לסיפורי, ולא הסיר ממני את מבטו.
"גם משפחתי הגיעה לכאן מן הדרום," אמר אחר כך "אינני יודע מהי
הסיבה, שבגללה עזבו את אי-מולדתם, היא הפכה, משום מה, למעין
סוד משפחתי שאין מדברים בו. בוודאי היה לצעדם הסבר פשוט כלשהו,
אהבה נכזבת, מחלה אנושה או פשיטת רגל. זכרו של המקום עובר
במשפחתנו, ולמקום הזה קראתי בשמו, קרקטאו."
קרקטאו.
הבטתי בדף התפריטים, שהיה מונח על שולחננו.
"איך יתכן שהשם 'קרקטאו', המתנוסס על הכריכה באותיות אדומות,
ומרצד בשלט בחוץ, איננו מופיע אף לא על אחד מן המאכלים
והמשקאות שבתפריט?"
הוא לא חשב על כך מעולם.
"אדום ולוהט. גרגרי רימון, פלפלים אדומים וחריפים, בשר מתובל
וצלוי, תערובת משקאות."
ללא היסוס, בתנועות נמרצות, כאילו נתחבו לישבני פלפלים חריפים,
ניגשתי לדלפק המשקאות, וערבבתי מן הבקבוקים שעמדו שם, עד אשר
השביעו ריחו וטעמו של המשקה את רצוני, וצבעו היה אדום עמוק.
"לחיים!" השקתי את כוסו בכוסי "קרקטאו!"
פרק ב'- מארה
כך, ללא כל ניסיון קודם, קבלתי את משרת המוזג. הדבר היה אירוני
במקצת, שכן, דווקא באזור התעשייה הישן יכול הייתי למצוא בקלות
עבודה אשר תהלום את כישורי האמיתיים. במהירות למדתי לערבב
ובתוך כך להקשיב ולצלול לעולמם של הדוברים. לאחר שנים רבות בין
זרים הנה חזרתי הביתה.
השנים הארוכות במחוזות אחרים גרמו לי לראות עצמי כ"איש העולם",
וככזה הכירוני מכרי החדשים. הייתי מלא בעצמי, גדוש בביטחון
עצמי בלתי מעורער, ועל כן חלחלה בי האהבה לאט. היא התקרבה
בשקט, והדפה ברכות את השערים הכבדים, שסגרו על חומותי. בהיסוס
שלחתי את זרועותי לעברה של מארה, ואז נאחזתי בה ובכל אשר היה
בה - חיים טובים, מוצקים ושלווים.
מארה שלי.
מלאך תלתלים בעל עיני פלדה כהות.
היא למדה במוסד להכשרת מורות וגננות באותה העיר. זה היה מבנה
ישן וחינני. שלא כמו במבנים החדשים, אשר מילאו את העיר, דבק בו
ריח השנים. עבודתי במועדון הסתיימה תמיד עם שחר, ומדי יום,
כשהמתנתי לה על ספסל בגן הגדול, שהקיף את המוסד, גנבתי דקות
נמנום מתוקות.
תחת שמי הצהרים היינו משוטטים בעיר, חוקרים את רחובותיה
וסמטאותיה, וצוחקים מול המזרקה, שרסיסי מים ואור ממנה ניתזו אל
פנינו. כבר שהיתי בעיר זמן מספיק על מנת שאחוש התרפקות מהולה
בסקרנות של תייר אל אתרים מסוימים בה. מארה היתה מאושרת,
והימים היו ארוכים.
לעיתים היתה מפתיעה אותי בפתח חדרי, לבושה שמלה קלה, שכתפיית
בגד הים השחור שלה מציצה תחתיה. היא היתה לוקחת אותי אל ברכה
אחת מסוימת, אשר היתה חביבה עליה במיוחד. מארה אהבה לשחות,
ואני הייתי מתנמנם על המדשאה, כשחתרה הלוך וחזור בתנועות
ארוכות.
מספר פעמים ניסיתי למשוך אותה לטיול על חוף הים, אך היא סירבה.
לא עלה בדעתה לטבול במימיו.
"מימי הים אינם יפים לרחצה!"
זו היתה סברה רווחת בעיר, ואני לא הפסקתי לתמוה על כך למן היום
הראשון לבואי למקום.
כמעט שנה חלפה, ואני עזבתי את חדרי באכסניה, ושכרתי חדר מרוהט
במרכז העיר. החדר החדש היה סמוך לבית הוריה. הם התגוררו בקומה
האחרונה של בנין גבוה בלבו של אזור מגורים מפואר. ביתם היה שקט
באופן מתמיה. משב רוחם של חיי הלילה, מהם באה פרנסת המשפחה, לא
חדר אל חייהם השלווים, המוגפים והמיושבים בדעתם. מארה התעתדה
לעסוק בהוראה, ועלי, החתן המיועד, הוטל להשיט בבטחה את ספינת
המשפחה הכבדה. נכנסתי למשפחה ולעסקי המשפחה בטבעיות גמורה. איש
כפיים אני, וכאשר כוססים האחרים את ציפורניהם במבוכה, ממהר אני
לעשות מעשים. יצרתי קשרים חמים עם בני משפחתה של מארה. היא
היתה, אמנם, בת יחידה להוריה, אולם היה לה מאגר בלתי נדלה של
דודים, דודנים ודודניות מן המעלה הראשונה, השניה וכן הלאה.
משפחתה היתה מסועפת ומושרשת בעיר שנים רבות. למעשה, כך נדמה
לי, היו כל בני העיר קשורים זה עם זה בקשרי משפחה.
את שעותי הפנויות המעטות ביליתי בחדרי בהכנת מתנות קטנות
למארה. ידי היו צמאות לעבודה שיש בה ממש ומארה אהבה מאוד
חפצים.
מנחושת ועץ, החומרים האהובים עלי בשל רכותם וחמימותם, הכנתי
מדף עץ מגולף ופמוט נחושת קטן לחדרה. על פי דוגמתן של זוג נעלי
תינוק, נעליה הראשונות של מארה, אשר קיבלתי מאמה, יצרתי זוג
נעליים מנחושת אדומה.
התאריך לנישואינו נקבע לקיץ הקרוב, ואנו החלטנו להוסיף והתגורר
בחדרי החדש גם לאחר החתונה. בעל הבית הסכים לחידוש החוזה לפרק
זמן בלתי מוגבל. זו היתה מתנת הנישואין שלו. מארה החלה לעסוק
בכל מיני עיסוקים "כלתיים", כפי שכינתה אותם בחיוך. וילונות,
כריות ומפות סרוגות, מעשה ידי אמה, הפכו את חדרי לבית של ממש.
קארי, דודניתה הצעירה והאהובה של מארה, נבחרה להיות נערת הכלה.
הן החליטו ללבוש שמלות זהות, אלא שצבע שמלתה של קארי יהיה כחול
בהיר כצבע השמיים. היה לקארי שיער יפה וארוך עד לירכיה. סביב
מצחה קשרה סרט בצבע השמלה, ילדה יפה וקורנת.
"אני אוסרת עליך להיות יפה מהכלה." נזפה בה מארה בה בצחוק
ונשקה למצחה. קארי עיוותה את פניה כמוקיון.
עתה, משהיינו מאורסים זה לזו, אם גם ללא טכס רשמי, שלא היה
ממנהג המקום, עברה מארה להתגורר עמי. צעד זה שלה התקבל בטבעיות
גמורה.
"אקווספרונג" - קפיצה למים, כך כונו חייהם המשותפים של בני
זוג, אשר טרם נישאו זו לזה. המים תכולים הם ורדודים. גלי
הצונאמי והזרמים האפלים, המקציפים נחסמו מאחורי סכרי ענק
ומקומם לא נודע.
פרק ג' - הקפיצה למים
החגיגה אמורה היתה להיערך ליד ברכת השחייה הגדולה ביותר בעיר,
ובסיום הטכס יהיה עלינו, החתן וכלתו, לקפוץ יחד אל מימיה
הרדודים לקול תשואות הקהל, אשר יצטרף אלינו חיש קל. שמלות הערב
והחליפות ההדורות תתלינה מבעוד מועד במלתחות, ומיד ינתרו
בעליהן אל המים.
כל המוזמנים יהיו, אמנם, בני משפחתה של מארה, ידידיה ומכריהם
של הוריה, אבל גם לי היו קשרי ידידות ועבודה בעיר. לבד מזאת
אין אני, מטבע ברייתי, אדם המתבוסס בעגמומיות. המצב, כפי שהיה,
היה יפה וטוב בעיני.
הערב ירד, ואורות הגן חזרו מן המים. ראשוני האורחים כבר הגיעו.
קארי נעדרה. נגני כלי הנשיפה של קרקטאו ניגנו לבקשתי את השיר
האהוב על מארה, "שיר לכת באדום וזהב". מארה הניעה את שפתיה, אך
דעתה היתה מוסחת.
היכן הפוסעים עלי מדרכת
וברואי הספסל העומדים מלכת
עלי שלכת
אדום וזהב
נשרו אל חיקו של הים הרחב
המים צלולים מסתירים את כזבם
המים עולים לוחכים עקבם
בים הנשייה המים רוגעים
הים הגדול מסתיר את פניו
אלה שלא ייוולדו שם כורעים
עירומים הם טובלים ומוכי סנוורים
מעקב עד צוואר במימיו
מלאכים עיוורים שרים
עיניהם פקוחות אל אין
בכנפיים צמודות
שברירי שברירים
נופלים כמו מטר
עירומים וטהורים
אט אט
וכהרף עין
חמק לו וגז זה מכבר העדיין
בשמלת תכלת קרועה ומטונפת, ובמצח מעוטר לכל אורכו בחתך מדמם,
הופיעה קארי בשעת ערב מאוחרת. הטכס כבר נערך, והחגיגה היתה
בעיצומה. עוד מעט תושלכנה שמלות הערב והחליפות ההדורות,
ובעליהן ינתרו אל המים.
מבטה של השושבינה היה מזוגג, היא לא פסקה מלמלמל בקול נמוך,
ומוללה ללא הרף את סמרטוטיה הקרועים. אמה של מארה ואני מיהרנו
להשכיב אותה בחדר המלתחה. מטלית טבולה במי קרח הונחה על מצחה.
"קארי," אמרה האם "עני לי, קארי, היכן הדודה?"
המתח היה רב. קארי ואלואיזיה, דודתן של מארה וקארי, נסעו
יחדיו.
מארה הסירה את נעליה ופרעה את תלתליה. אדישה במופגן לשמלה
הלבנה המפוארת, הנקמטת על גופה עמדה שעונה על קיר המלתחה. רגלה
האחת קופלה תחתיה ועל כתפיה הונחה זרועו של גבר לא מוכר.
"זהו דודי, אחי אמי." אמרה והביטה כל העת בבהונותיה היחפות. לא
היה כל צורך שתציג אותי, כמובן.
"רובינסון."
הוא לחץ את ידי. מבעד למשקפיו הציצו בי שתי עיניים חומות
וזריזות כסנאים.
"לא הכרנו עדיין. איחרתי קצת, אני מצטער."
"גם אני," אמרתי "משהו קרה."
מארה סיפרה לי פעם על הדוד. רובינסון היה יועץ מומחה בטיפול
ב"פגועי נפש בריאים בנפשם", כך הגדיר הוא עצמו את לקוחותיו.
רוב הפונים אליו היו נפגעי תאונות "פגע וברח".
כמה אירוני. מאוחר יותר באותו ערב התברר כי היתה זו תאונה
קטלנית, מכוניתה של אלואיזיה התנגשה חזיתית ברכבת.
העלמנו ככל שיכולנו את הידיעה מאותם אורחים, אשר לא היו קרובים
למשפחה, אך אלו ספורים היו. כלי הנשיפה הוסיפו לנגן, אך ממילא
הושבתה שמחת החתונה.
קשה היה להבין כיצד נותרה קארי בחיים. החוקר המשטרתי אמר כי כל
הראיות מצביעות על כך שאיש לא ניצל. מן המכונית הרסוקה הוצל
בשלמותו רק ראשה של אלואיזיה. היתר היה מוטל בערבוביה על
הכביש.
קארי אושפזה לתקופה ממושכת, גופה כמעט שלא נפגע, אולם
בפנימיותה השתבש דבר מה. לעיתים תכופות חזרה ומצאה עצמה על שפת
הברכה, משלחת חיוכי שושבינה קורנים לכל עבר. התאונה נמחקה כמעט
לחלוטין. רק "כמעט" תאונה נותרה בזיכרונה, וזו הסתיימה, למרבה
המזל, בחריקת בלמים. על פי גרסא זו הגיעו היא ואלואיזיה לטכס,
וזולת הלם קל, ממנו סבלה אלואיזיה, יצאו שתיהן ללא כל פגע.
רובינסון אמר כי בתצוגה כה מובהקת של מנגנון ההדחקה נתקל רק
בספרות המקצועית. על פי עצתו טפטפנו אל פיה של קארי, כאל פיו
של גוזל , מזון טחון היטב ופיסות קטנטנות וקלות לעיכול מן
המציאות הבלתי נתפשת. רגליה לא חזרו מעולם לגעת בקרקע. חייה
נקרעו לגזרים בהתקפים של כאבי ראש משתקים, ומעולם לא נגמלה מן
ההרגל לשוחח בטלפון עם אלואיזיה המתה.
לא קפצנו למים.
אחרי נישואינו מילאתי בפועל ממש את מקומו של אביה של מארה
ב"קרקטאו". עשיתי כמיטב יכולתי להפשיר את מזגם הקריר של תושבי
העיר, והמקום שינה את פניו. מנות קטנות ומעוררות תיאבון נוספו
לתפריט, והרקדניות שהקשישו הוחלפו.
הן רקדו על הבמה. גבוהות מאוד היו וארוכות צוואר, ולכולן שער
שחור שנגזר באורך זהה. מרחוק נראו כיענים. מדי פעם החליפו את
תלבושותיהן המרהיבות, אך עיקר ההתרחשות היה עם כניסת האורחים.
הנכנסים מצאו עצמם מייד במרכז. מבטיהם הסקרניים של היושבים
הצטלבו דרכם.
נוצות וכנפי פרפרים שקופות, מסווי עיניים ושרביטים עטורי
גדילים. כל קהל הרוקדים הגדול והצבעוני נע כגוף אחד, בעל חיים
חם, רב-גופי, גדול ומתנשם. ריחם של הגופות המיוזעים, הרוקדים
שעות ארוכות ללא הפסקה, התערבב בצלילי הנגינה.
בכלוב גדול, אשר נתלה מן התקרה, עמדה התזמורת. הנגנים היו קטני
קומה, לא גדולים יותר מזרועי, וכלי הנגינה, טרומבונים
וחצוצרות, התאימו למידותיהם הזעירות. כשהפך קצב הריקוד להיות
מהיר יותר, גבר גם צליל התזמורת הכלואה.
שמלתה השחורה של מארה לא הלמה את גון פניה. היא היתה חיוורת,
ולתלתליה צבע אבק.
עטוף גלימה אדומה הידקתי זרוע אחת סביב כתפיה, ובזרועי השנייה
פילסתי לנו דרך בין ליצנים, גמדים ומלאכים שפניהם עוטים מסכה.
הייתי דרוך ומהודק ורוטט בקצוות, ובו בזמן נינוח וחופשי.
שלי
זה שלי
הכל שלי
ומנהגי המקום שלי שגורים בידי שלי וידועים לי ורק לי היטב.
ברכות, טפיחות על שכם וחיוכים הקיפו אותי בהילה קורנת של כוח.
נטלתי אותה בזרועה אל מרכז הבמה המוארת, ופתחנו בריקוד איטי.
שעות חלפו, הלילה שהעמיק בחוץ הגביר את האור סביבנו.
"לא" אמרה מארה. שפתיה התעגלו, אך קולה לא יכול היה להישמע, כי
צלילי התזמורת הלמו בראשי. כלוב התזמורת הוסע על גלגלות ונתלה
עתה בדיוק מעלינו. מבעד לסורגים הביט בי המנצח הזעיר וחייך.
קסם.
"אינני מחבבת אותם," אמרה מארה ללא קול "אינני מחבבת את כלי
הנשיפה. קולם חגיגי ובלתי נעים, כאילו בשורה בפיהם, והם מוחים
בתרועות רמות על כי אינני מקבלת אותה."
פרק ד' - מעבר לים
עוד לפני שסיימה את לימודיה החלה מארה לעבוד. היא נהגה להשכים
כיוון שבית הספר בו לימדה היה מרוחק מאוד. לעיתים היינו מתראים
רק עם שחר, היא עודה נים ולא נים, ואני שמוט עפעפיים ועייף עד
כאב. יחד לגמנו קפה של שחרית.
מארה של שחרית היתה חיוורת, תלתליה מעוכים היו, וכל כולה כצל.
צלליות כהות הסתמנו תחת עיניה כאילו בילתה אף היא את לילותיה
בעבודה מאומצת.
מעולם לא חזרה עוד לקרקטאו.
ביקשתי כי תתלווה אלי, ולו לשעות ספורות או לימים אחדים מדי
חודש, כפי שנהגה אמה ללוות את אביה. היא סירבה.השינויים,
שהנהגתי במקום, לא היו לטעמה.
לעיתים חלפו ימים תמימים בלא שנפגשנו כלל. תמהתי. הרי טרם
נישואינו היינו ככלים שלובים, אך מיד היתה דעתי מוסחת אל
עיסוקי.
רך ומתוק ומובן מאליו היה קיומה של מארה בעבורי. בסבלנות אין
קץ אמורה היתה להמתין להתקרבות מחודשת, לשעה של חסד, אשר בושש
לבוא, דבר לא הכין אותי לקראת הרגע, בו אשוב הביתה, ולא אמצא
אותה.
אינני יודע אם חזרה הביתה באותו הערב, שהרי מעולם לא הייתי
בבית בשעות אלו, אך ברור לי כי עזיבתה היתה מתוכננת. בגדיה
וחפציה נעלמו, ואפילו ריחה נמוג. דבר לא הותירה מאחוריה, אף לא
בבית הוריה ובבתי מכריה.
במשטרה עמדו על כך שהמודעה על היעדרותה תלווה בתמונה. גם תמונה
לא היתה לי, ועל כן
היה עלי לתאר את קלסתרונה. עשיתי זאת בקושי רב, ובסופו של דבר
נעזרתי בהוריה. הזיכרון החזותי שלי חלש ביותר, ומתמקד בפרטים
מועטים וקלים לזכירה. החוקרים היו שותפים לדעתי כי מארה תכננה
את צעדיה, ואני מניח כי בארכיון המשטרה רשומה היא עד היום
כנעדרת.
מעתה מילאה העבודה את כל ישותי. בדחף עז לשכוח פניתי אל עבודתי
בלהט מחודש, ומדי בוקר חזרתי אל מיטה מתוחת סדינים. הימים
חלפו, ודבר מה החל לזוע בתוכי, וגרם לי לאי נוחות.
בלילות המשכתי לעבוד כתמיד, אולם בבקרים רבים לא נחתי על משכבי
בשלום. טרוף חלומות הייתי ושברי זיכרונות. קטעים מציאותיים
לכאורה, קרועים מן המציאות, אך בלתי מקושרים זה לזה, צפו ועלו
בחלומותי. ראיתי את דמותה של מארה. פניה, שתוויהם נשתכחו ממני
בהקיץ, היו מעוותים מכעס, והיא צעקה ללא קול, ונופפה בידיה. גם
אני צעקתי, ובצעקה התעוררתי לעיתים משנתי, שטוף זעה דביקה. לא
הצלחתי לשמוע את קולה, ולהאזין לדבריה, וגם אני נאלמתי דום.
לילות רבים נאבקתי במראות קשים. לעתים ראיתי אותה עולה באש.
גלי הזעם שחקו עד דק את סלע השכחה. עתה זכרתי היטב את מורת
רוחה על שמכרתי את נשמתי לשטן העבודה. כעסה היה כבוש, כך
חונכה, היא לא אמרה דבר, אך משנגדשה סאתה, קמה ועזבה אותי
בצלילות דעת קרירה ונטולת חרטה.
זה המקום לספר כי לא עברתי תקופה זו לבדי. לראשונה בחיי בקשתי
עזרה.
למרות שחיפשתי יועץ נישואין, לא מצאתי בעיר מומחה טוב
מרובינסון - המומחה לתאונות פגע וברח.
הוא עזר לי לאסוף את שברי חיי, ולשוב וליצור מהם תמונה שלמה
ובעלת משמעות.
מעתה, מדי בוקר, כשעליתי על משכבי, הנחתי לצדי עט ומחברת. מיד
לכשהתעוררתי, הייתי רושם בתוכה את חלומותי. לפני שנהגתי לרשום
אותם באופן שיטתי היו אותם חלומות, אשר קרעו את לבי לגזרים
בשנתי, מתאיידים כשפקחתי את עיני. הרישום עזר לי לזכור, וגם
היום, לאחר שנים, הם חובטים בי כל אימת שאני מביט בהם.
הם נשזרו זה אל זה משך תקופה ארוכה, שאינני יכול לאומדה. בחלקם
היו לקוחים וודאי מן המציאות, גם אם זו לא היתה זכורה לי.
חלום אחד זכור לי במיוחד. זה היה חלום מתמשך, עשוי טלאים
טלאים. נהר הזמן זרם בו באפיקו החלומי, הוא דילג על מהמורות
ולעיתים פנה לאחור ושב והתפתל וחזר אל נתיבו. מהלך האירועים
היה קופצני ומשולל הגיון של מציאות, ובכל זאת נארגו בזיכרוני,
מעשה מקלעת, זיכרונות ברורים ובעלי משמעות על מסע, שסוף לו
והתחלה, ואשר נמשך שבועיים ימים. מסע עם מארה אל קו המשווה.
בחלומי ערכתי למארה סיור בעיר הבירה. ההתמצאות המרשימה,
שהפגנתי בשווקיה ובסמטאותיה הציוריות של העיר המשוונית
המהבילה, סחטה מפיה של מארה קריאות התפעלות.
לאחר שהתחלתי לנהל את יומן החלומות גיליתי, כי לא מדי לילה
הייתי בקו המשווה, ולא פעם הקדמתי מאורעות מאוחרים. מהלך
האירועים החלומי לא התרחש על פי סדר הזמנים המקובל
במחוזות המציאות, ולמרות זאת נוצר בי הרושם של תמונה שלמה
ובעלת הגיון פנימי. לבטח היו בה יותר אמת ומשמעות מאשר במציאות
המסויטת והשסועה בה חייתי.
באחד מטיולינו פגשתי את פיט, מכר ותיק. הבית, בו התגוררתי בעבר
בעיר הבירה, היה בבעלות משפחתו. זכרתי אותו, את אחיו ואת
אחיותיו כילדים רכים. עתה ישב, חבוש במשקפי שמש, במושב האחורי
של מכונית הדורה וארוכה, אשר נסעה באיטיות לאורך הרחוב, ונופף
לי בשמחה. לולא כן, אינני יודע אם הייתי מעז לגשת אליו.
ישבנו, מארה ואני, על הספסל, המרופד עור חום ורך, נועצים
עיניים נבוכות מעט בעורפו השחום של הנהג. פיט נשאר אותו צעיר
חייכני כפי שהיה, כשהכרתיו לראשונה. הוא קיבל את פנינו בחמימות
רבה, משל היינו אורחיו הקרואים, והתפעל בגלוי מיופייה של מארה.
שלושתנו הרבינו בטיולים, והגענו אף למקומות, אותם לא פקדתי
מעולם בשהותי שם.
למעשה, עלי להודות, לא היתה למארחנו החביב אחיזה מוצקה ביותר
במציאות. את פיט בראתי בחלומי, ובנפתולי ההיגיון החלומי הפכתי
אותו לבנם של בעלי הבית, בן אמצעי בדוי מלב בין שני אחים
בוגרים לבין שתי אחיות צעירות, אשר בגרו כולם בהרף עין של
חלום. מכל מקום, לי ולמארה היה עתה מארח נעים הליכות, זהוב
וחייכני, שזה עתה נברא, ועמו שובל של זיכרונות משותפים, שגם הם
נבראו עמו.
הימים היו ימי דבש בהירים, חמים וריחניים, ומארה צחקה באושר,
כשהגשם של חמש אחר הצהריים מעך את תלתליה והדביק את הצעיף
הדקיק, שקנתה באחד השווקים, אל גופה. רק באושרי שלי נמסכה
הוודאות המרירה, כי ברגע, בו תיעצמנה עיני לשנת הלילה, אתעורר.
אהובתי תימוג ותיעלם, ואני אשוב למציאות נטולת מארה.
מדי לילה הבטתי בה, מכורבלת כתינוקת בשמיכתה, והאימה מילאה את
לבי. פחדתי פן ינטוש אותי חלומי לצמיתות, ואני אשאר מיותם.
פחדתי וריחמתי עליה, כי זכר לא יישאר לה, לא בחלום ולא בהקיץ.
פרק ה'- פיט
בפעם הראשונה, בה ראיתי את מארה, ישבתי במושב האחורי של
המכונית המשפחתית. נשמתי אל תוכי את הריח התקיף של ריפוד העור
הרך. נופי הילדות, חמקו מבעד לחלונות הזכוכית.
היא עמדה, ידיה שלובות בחיקה, שעונה על זרועו של גבר נמוך
ומוצק מאוד.
לא זכרתי את שמו, אבל הכרתי אותו. מבוגרים אינם משתנים כילדים.
הזמן זורם לאט יותר בעורקיהם. ילד הייתי כשראיתיו לאחרונה. הוא
היה מכר של הורי, והיה מגיע לביתנו לעיתים מזומנות.
נופפתי לו לשלום, והוא נופף חזרה בהיסוס. המכונית נעצרה
באיטיות לצד המדרכה.
"שנים רבות לא התראינו." אמרתי לו "ודאי אינך זוכר אותי."
הוא זכר.
חיוכו היה עייף, ובכבדות התיישב על מושב העור לצידה של בת
זוגו.
תכננתי לעזוב את מולדתי בקרוב, והמחשבה כי אוכל לראות את
מחוזות ילדותי דרך עינים זרות מצאה חן בעיני. הייתי למארח. מדי
יום יצאנו יחד לטיולים בעיר הבירה ומחוצה לה. שוטטנו גם
במקומות, שבהם לא ביקר אורחי מעולם, למרות שחי כאן שנים רבות
כל כך, מאז הייתי ילד ואולי עוד קודם לכן.
לא שאלתי לפשר מעשיהם כאן. משום מה נוצר בי הרושם, כי זה לא
מכבר נישאו זה לזו, ועתה מצויים הם בעיצומו של ירח הדבש. אולם
חוט של עצב היה משוך על עיניה של מארה, ועיניו של בן זוגה
הוקפו צללים שחורים.
ישבתי לצדה של מארה. על שפת המים. קרני השמש ליטפו את גופה.
פעוט ישב לא הרחק מאתנו, ממש על קו-המים, ליד שרידיו של ארמון
חול. הוא בכה בקול רם.
"כמעט שבועיים אין הוא ישן!" אמרה מארה. היא התבוננה בילד ואחר
כך עצמה את עיניה. בעינים עצומות נשמה אל תוכה את הרוח
המשוונית החמה והריחנית.
"הוא אינו ישן כלל."
את צלליה השחורים של עייפות כבדה ראיתי, אם כך, בעיניו. בבקרים
ניכרו בפניו עקבותיה של השינה, אשר נמלטה ממנו מדי לילה. אולי
גרמה לכך ההתרגשות בשל השיבה לכאן אחרי היעדרות רבת שנים.
"הוא חושש שמא, כאשר תיעצמנה עיניו, אברח." היא צחקה.
היא היתה כאוויר צח לריאותי, בהירה ושלווה כמו החורף, אותו לא
ידעתי מעולם, ורק דימיתי את טעמו הרענן על לשוני. רציתי לגעת
בו דרכה. הוא, שימצק את גופי ויקשה את עצמותי, המתמוגגות שנים
רבות מדי בקרני השמש הישירות והמתוקות של קו המשווה.
בקרוב אעזוב את המקום הזה.
פרק ו'- קארי
שעות עבודתי פחתו, ואת מקומן תפסו טיולים ממושכים ברחובות
העיר. סדר היום לא היה קבוע, שעוני הפנימי היה מבולבל לאחר
תקופה ארוכה של עבודת לילה ושנת בוקר.
הייתי מתעורר מתנומות לא סדירות בשעות שונות של היממה, ומיד,
כאילו השד דחפני לכך, הייתי יוצא מן הבית. הבדידות נעמה לי.
התגעגעתי למארה, ויחד עם זאת היה בגעגוע משהו מלאכותי. הדמעות
היו נסחטות מעיני בכוח הרצון במהלך הטכסים הפעוטים, היומיומיים
שערכתי מול המזרקה "שלנו" או ליד הספסל, שעליו נהגתי להמתין לה
בתקופת לימודיה.
רגשות, אשר בשמם לא הספקתי לקרוא, חלפו בי במהירות ובכיוונים
מנוגדים. לרגע שקעתי ביאוש, וברגע שלאחריו התענגתי על ניחוחה
המימי, התכול אפור של העיר הסתווית. התקשיתי להשלים עם הכרסום
המתמיד בזכרה של מארה, והתייסרתי על שהתרתי לשכחה ולשלווה
לשלוח אלי זרועות עכביש. בשל כך בכיתי אז כפי שלא נהגתי לבכות
מעודי, וגם בכמיהה של אמת אליה.
ליד המזרקה שלנו פגשתי פעם את קארי. היא עמדה בגבה אלי, והכרתי
אותה על פי שערה. הוא הגיע אל מתחת לברכיה.
"מארה." היא אמרה "היא חסרה לי."
אחזתי בידיה. ידה הימנית היתה חמה מאוד, והשמאלית קרה.
"תמיד היינו יחד," אמרה קארי "אפילו ביום שבו פגשת אותה
לראשונה."
"אינני זוכר." אמרתי "אני זוכר רק נערה יפה אחת ליד שולחני,
ושיערה היה קצר משלך."
"'נפלא...' אמרה אמה של מארה לחתנה לעתיד, כשזה הוצג בפניה
לראשונה. '...כאן שמחים על כל אורח. אני שמחה שהמקום מוצא חן
בעיניך.'..." קארי דקלמה בקול מונוטוני. עיניה היו נעוצות
ברצפה.
"נכון, כך היה." אמרתי "כך בדיוק היא אמרה."
"...ואחר כך חייכה האם בהיחבא אל בתה. 'דם חדש...' אמר חיוכה
ללא מילים. '...יפה עשית, בתי. דם חדש ישטוף את הנגע
מקרבנו.'..."
"קארי," אמרתי "אינני יודע מה לומר."
"אינך מכיר את דודתי, אלואיזיה, נכון?"
אוזני נזקפו כאוזני ארנבת.
"היא משעשעת לעיתים, ולעיתים מטלטלים אותי דבריה בטלטלה עזה.
לפני מספר שנים חווינו יחד חוויה בלתי נשכחת, ואלואיז, כדרכה,
הסיקה בעקבותיה מסקנות מקוריות.
נסענו אז אל פרברי העיר. דודנית שלנו עמדה להינשא לאיש.
אלואיזיה היתה עייפה, בחוץ האדימו השמיים, והיא נהגה לאט. לאור
הדמדומים, ממש מתוך הלא-כלום הגיחה מכונית היישר אל תוך נתיב
הנסיעה שלנו. היא חלפה בסמוך אלינו, עד כי יכולתי להרגיש בהבל
נשימתו של הנהג על פני, ואז נחבט ראשי לפנים.
לבי פעם בטירוף. חוט השערה הפריד בינינו לבין הקץ. לא נרגעתי
עד שטמנתי כתינוקת את ראשי בחיקה של אלואיזיה ופרצתי בבכי.
'ניצלנו?'
היא לא ענתה.
הרמתי את ראשי. דמעותיה זלגו מעיניים קפואות, מבלי שתשמיע קול.
'ולולא ניצלנו?...' קולה חרק לאחר שתיקה ממושכת, שבור היה,
צורם וזר לאוזני, כאילו דיברה בשפה לא מוכרת. '...כיצד תתארי
לעצמך את השניות הראשונות לאחר התאונה, כשאת מוטלת על הכביש,
שותתת דם וראשך מרוסק?'
תגובתה הבוטה, התמוהה של אלואיזיה הפתיעה אותי. תמכתי בגופה
הרופס, בעצם נשאתי אותה על כתפי, ופניתי לשביל צדדי, הרחק מן
המכונית ומן הכביש. פקדתי עליה ללגום מהמשקה שלקחנו לדרך. לא
חשבתי לחזור הביתה. הרגשתי כגיבורה בספור הרפתקאות, וראשי לא
כאב עוד. ספק אם הקשיבה לדברי. היא צנחה על הקרקע, וישבה
כשידיה חופרות בעפר, והיא ממלמלת דברים בלתי ברורים. ישבתי
לידה וחיבקתי אותה בזהירות. לולא המלמול הבלתי פוסק ניתן היה
לחשוב כי רוח חיים לא נותרה בה. לא נקלעתי קודם למצב דומה,
ואלואיזיה היא האדם האחרון, ממנו הייתי מצפה שיגיב כך. היא אדם
חזק וחם. חבל שאינך מכיר אותה.
פעלתי על פי החוש. לא הסרתי את ידי מכתפיה, וקיוויתי כי חום
גופי ואהבתי יחלחלו אליה, ימסו בתוכה את הגוש הלא נענה. דקות
ארוכות ישבתי כך, באורך רוח, והדבר קרה לבסוף. היא הביטה בי,
מלמולה פסק, והיא דיברה אלי:
'...ברגע, בו לחצתי מבוהלת על דוושת הבלם, ועצרתי את המכונית,
ראיתי כיצד, באותו הזמן ממש, היא ממשיכה לדהור קדימה. כנגד
רצוני התעוותו שפתי בחיוך.
ראיתי את רגע ההתנגשות, ראיתי את ראשך הנחבט לפנים, וראיתי מיד
לאחר מכן כיצד את מושלכת אל הכביש בעד החלון הפתוח. ראיתי הכל
במו עיני!
לפתע מצאתי עצמי בחוץ, מסתכלת במכונית המעוכה. בערבוביה של דם
ובשר ראיתי פנים מוכרים, ויד ענודה שעון מוכר, וזה היה כמו
בחלום, אך ממשי לחלוטין. שרידי גופי היו פזורים על הכביש,
ראשי, אשר נותר מחייך בתוך המכונית, פער אלי משם גיחוך מחריד.
הכאב פעם בגופי, בנשמתי, או במה שנותר משניהם. פעימה קלה,
עדינה, אשר גברה והתחזקה במהירות, והכתה בי בפראות ובעוצמה. לא
יכולתי לשאת זאת. לא יכולתי ואינני יכולה לשאת זאת גם עתה.'
קולה של אלואיזיה הפך ללחישה חורקנית וצרודה.
כשנסענו הביתה חנקו הדמעות את גרוני. זכרתי כיצד ציפתה
אלואיזיה למפגש המשפחתי, וזכרתי גם את עיניה, אשר נותרו קפואות
וחסרות מבע גם כשהגענו לגן הגדול, אשר ברכת שחייה במרכזו, שם
נערכה מסיבת החתונה. שמלות הערב, התכשיטים הנוצצים, נתזי האור
מן הברכה והמוסיקה העליזה, כל אלה התערבבו בתודעתה המסוכסכת
לחיזיון שלא מן העולם הזה.
'אינני יכולה לשאת זאת...' היא סבבה ברחבי הגן כסהרורית, לא
ענתה לברכות השלום והחיוכים, אשר הופנו אליה, ולא פסקה מלמרוט
בתנועות עוויתיות את שולי שמלתה ולמלמל בשקט את המשפט האחד."
"קארי," אמרתי "עכשיו עלי ללכת."
היא לא הרפתה מידי.
"אל רובי?" שאלה בחיוך
"כן." השבתי באי נוחות. לא התכוונתי להגיע למרפאה. סדר היום
שלי הורכב משעות רבות של שוטטות. הביקורים אצל רובינסון היו
גרגר המלח, שסביבו התגבשו שעות ארוכות וחסרות טעם.
"אלווה אותך. גם אני מגיעה אליו לעתים מזומנות. רובי מאשפז
אותי לפעמים אצלו. אינך מציץ אף פעם מאחורי הדלת!"
אמת ויציב, מעולם לא עשיתי זאת.
עתה צעדנו יחד אל מרפאתו של רובינסון. קארי חייכה אלי, חייכה
אל העוברים והשבים, והם השיבו לה חיוך. כל כך יפה, חייכנית
וקורנת היתה. זה היה קצת מוזר, כאילו חצץ מסך של חיוכים בינה
לבין סיפורה האיום. הדרך התמשכה והיא הוסיפה לספר:
"הזמן משייף ומקציע את הזיכרון, פינות חדות מתעגלות, ושבבים
דוקרניים נגרסים והופכים לאבק רך. ימים חלפו, ואני האמנתי כי
הכאב, אשר ראיתי בעיניה של אלואיזיה, התכסה באבק של שכחה, אבל
זיכרון הפעם ההיא הוסיף להטרידה.
'את יודעת...' אמרה לי פעם, והדמעות זלגו מעיניה ללא מעצור.
'...את יודעת, כי בפעם הארורה ההיא ניטע בי רעיון, ומאז בעל
כורחי אני משקה אותו ומטפחת אותו. במו עיני ראיתי את פניו של
המוות, והוא עז ושונה מכל מה שדימיתי. המוות הוא הכאב, הוא
השחרור והוא אובדנה של השליטה, שבמושכותיה המדומות וברסנה
רתומים חיינו. לא יכולתי לשאת את עוצמתו, בפשטות, לא יכולתי!
בכל לבי ביקשתי לסובב את מחוגי השעון לאחור, אך אינני יודעת אם
מבוקשי ניתן לי.
מאז חולפת אני בדרך לא דרך, שלא התחלה לה ולא סוף, ועוברת על
פניהם של מאורעות חסרי פשר, וביניהם - פי התהום. אני אורגת מהם
את אריג חיי, ומעניקה להם משמעות שלאחר מעשה.
מלאכתי נמשכת ללא הרף. אם אפסיק, ולו לרגע, עלולה אני לעמוד
ללא כסות מגן אל מול האמת העירומה, כי מזה זמן רב, ואולי מאז
ומתמיד, אין אני נמנית על החיים.'..."
"היא מתה, קארי." אמרתי, ולא ידעתי מדוע אמרתי זאת. "אלואיזיה
מתה. היא מתה. ראשה נערף בתאונה בדרכה אל חגיגת החתונה שלי עם
מארה."
עמדנו עתה בפתח המרפאה. יד אחת קרה ויד אחת לוהטת לפתו את כפות
ידי והיא הביטה בעיני:
"לעולם אין מדברים בכך בגלוי, אתה יודע, זו מחלה תורשתית. יתכן
וסיבת הדבר נעוצה בנישואי קרובים, הנהוגים במשפחה מזה עידן
ועידנים. כל תושבי העיר הם בני משפחה אחת.
אין לדעת. לעיתים היתה המחלה מדלגת על פני מספר דורות. מארה,
למשל, היתה בריאה לחלוטין וכך גם הוריה והורי הוריה. דומה כי
הסיוט חלף, אך המחלה היתה עדיין שם. סמויה מן העין וממתינה
לשעת כושר.
האם אמה צדקה? האם הדם החדש יטהר את הנגע? מארה לא היתה בטוחה
בכך כלל. הפחד אחז בלבה של מארה באגרוף, ואחיזתו של זה התהדקה
והלכה עד אשר גמלה בליבה ההחלטה הנכונה, האחת והיחידה. היא
נטפה בכבדות אל כף ידה והתכדררה ככדור בדולח. מארה מיהרה לצרור
את חפציה. היא נעלמה מחייך ואיננה עוד."
"הסתלקי מכאן." אמרתי לה ללא קול וחייכתי כשחייכה אלי ונופפתי
לה בידי כשנופפה והתרחקה ממני ומיהרתי להתרחק משם גם אני.
פרק ז' - רופא נפש
אהבתי את הביקורים אצל רובינסון. עיניו החומות, המתרוצצות
כסנאים מאחורי עדשות המשקפיים, קדחו בי בסקרנות. חיבבתי אותו,
והוא, עד כמה שיכולתי לשפוט, העריץ אותי.
מטופליו האחרים היו צללים חיוורים לעומתי. הוא התגאה בי, נתח
דשן שכמותי, בעל חלומות, אשר ראשו ברקיע ורגליו עומדות איתן על
הקרקע. היעדרה של יראת הכבוד, אשר לא חשתי כלפיו, ואשר נדרשת,
אולי, במערכת יחסים שכזו, לא מנע ממני להשתמש בו כבמשענת.
במקום ההוא ובזמן ההוא שימש לי רובינסון כהדום, אשר ממנו אזנק
בבוא הזמן, אוחז בציצת ראשי או בקצה מגפי, ואחלץ את עצמי.
בדרכו שלו, כך האמנתי, יגיע לאמת, ואולי כבר הגיע, אלא שהסתיר
אותה הסתר היטב מאחורי מבט נבוך לכאורה.
בידיו הפקדתי את רוחי. ידיים מיומנות וחרוצות פתחו לרווחה את
דלתות לבי, ואווררו את חדריו ועליותיו. חלומותי הרשומים נפרשו
בקפידה ובזהירות על שולחן העבודה שלו ונותחו באזמל דק. הוא לש
ועיצב את צורתם. הבעלות עליהם עברה אליו, וסיפורי סופר על
ידו.
עתה היתה התמונה שלמה, מארה, הפגועה בשל התמכרותי המוחלטת
לעבודה, קמה ונטשה אותי. החלומות טעוני הכעס הם העקבות,
שהותירו מריבותינו בזיכרוני. העובדה שאיני זוכר מריבות שכאלו
אינה מעלה ואינה מורידה.
"לחילופין" אמר רובינסון "מדובר בתגובה מאוחרת לזרעיו של הכעס,
אשר נטמנו בתוכך כבר אז."
גם ירח הדבש הבדוי נפרש על שולחן העבודה שלו בפרחים ופרפרים
עז-גוניים ורוח משוונית רכה. אהבה היתה בחלומי המפוענח, ורצון
לגעת בעבר, ולשנות את הבלתי ניתן לשינוי.
"השכחה, שעטפה אותך עם היעלמותה של מארה, עד כדי מחיקתם של
תווי פניה, היא אחת מן הדרכים העקלקלות של הנפש להתמודד עם
היגון והאובדן. לא שכחת אותה באמת. חלומותיך הרשומים מעידים על
כך."
רובינסון לא דמה לשאר בני עירו. הלך הנפש התכול אפור מימי, אשר
חיתל בערפל חלבי את רחובות העיר ותושביה, הצטלל ונמוג לידו.
היה בו קשב חם וערני. הוא היה מעשי ותכליתי, במו ידיו משה אותי
מן המערבולת, אבל כבר מזה זמן רב גמלה בי ההחלטה לעזוב את
העיר.
העיר העיקה עלי. מאסתי בסתיו הנצחי, בעונת המעבר אשר איננה
מסתיימת לעולם. העיסוק הבלתי פוסק במה שהיה או לא היה גרם לי
למחנק.
כוחי במעשים, והמעשה האחד, אותו יכולתי לבצע עתה, היה אריזת
חפצי. את עבודתי זנחתי זה מכבר, הכל התנהל מעצמו, ואנשי הצוות
החדשים, אשר שכרתי לעבודה, לבשו את דמותם של קודמיהם הוותיקים.
המקום שב ושקע אל פרצופו הנושן, האפרורי והרגוע.
ארגזים ומזוודות. חפצים שאת קיומם לא זכרתי. בזמן קצר הספקתי
לאסוף דברים רבים כל כך כאילו חייתי פה חיים שלמים. ממארה לא
נותר לי דבר, לבד מזוג נעליים עשויות נחושת אדומה.
למרות עצתו של רובינסון, אשר הפציר בי לזכור ולשמור ולא לחזור
ולשכוח, העדפתי להותיר מאחורי חפצים הטעונים רגש חזק מדי,
ולפסוע אל עתידי חף מכל רכוש וזיכרון מעיק.
בשורת הפרדה לא עוררה תגובה כלשהי לא אצל הוריה של מארה, אשר
היעלמותה של בתם הפכה אותם לצללי אדם, ולא אצל האחרים.
אולי ציפו כי אעזוב. יתכן ונטישתה של מארה הורידה את ערכי
בעיניהם והחזירה אותי למעמדי הטבעי כארחי פרחי. אינני יודע.
בחריפות רבה חשתי כמי שמהלך לבדו במקום, בו ישנים כולם זולתו
שינה עמוקה.
רק רובינסון ישב חיוור ודומם, עיניו נעוצות בציפורניו הקצרות
ובידיו הרכות כידי תינוק. שפתיו היו לבנות כמעט.
"אינך חושב לעזוב אותנו!"
דווקא כן, כן, יש בכוונתי לעזוב, ומי הם "אותנו", קיבוץ
אנשים-צללים, אשר גזו מדעתי כפי שנעלמתי אני מחייהם.
האם כעס במבטו או פחד?
הוא חייך במבוכה, מבקש למחות בחיוכו את זנבות הרוגז הלוהבים
עדיין, ומנופף בידו כמגרש יתושים טורדניים.
"האם תחזור אי פעם?" חיוכו רוטט עתה בצידי פיו, עוד מעט ויישמט
מעל פניו. האם אלי מתכוון הוא בדבריו או אליה.
"האם תחזור אי פעם אל צללי הסתיו, אל קרני השמש הארוכות
והחיוורות, אל הבבואה, הנשקפת מברכות המים שלנו?"
עתה הבחנתי בדלת נוספת בקצהו של החדר. רובינסון נאנח וניגב את
עדשות משקפיו בתזזית חסרת מנוח.
"היא חולה מאוד, אתה יודע." אמר. הוא התרומם מן הכסא והורה לי
לבוא בעקבותיו.
שקט מוחלט שרר מאחורי הדלת. ראשה של קארי היה חבוש, עיניה
עצומות וחיוך קלוש על שפתיה. אמה החיוורת של מארה ישבה למרגלות
המיטה, אוחזת בידה השמאלית של קארי ותומכת בגופה בעוד האחות
מחליפה את מצעיה בתנועות מיומנות.
נטלתי מידיה את המצעים המשומשים אל שק הכביסה, והתיישבתי לצד
המטה. קארי שכבה על צדה, כשחזית גופה פונה אלי. עיניה היו
פקוחות. היא חייכה, ומבטה הלא-רואה ננעץ בי. בזהירות נגעתי
בשער הבהיר והחי שפרץ מתוך התחבושת הלבנה. האחות הביטה בי
באישור, ומיד הסבה את מבטה אל החולה. היא דיברה אליה. קולה לא
נשמע כמעט, הוא התמשך ברכות מפיה.
אמה של מארה התעייפה. היא הניחה את ידיה בכבדות בחיקה. ארשת
פניה היתה כשל ציפור בכלוב.
האחות הוסיפה ללחוש באוזנה של קארי ללא הרף, פורטת על נימי
החיות האחרונים, שומרת עליהם לבל יפקעו בטרם עת.
האם היא שומעת? האם חודר דבר מה מבעד למים? פני הים עולים
ומצלים על פניה. שער רטוב וכהה טובל במים, מתבדר כעלי כותרת
סביב אבקני הפרח החיוורים. האם המילים מגיעות ליעדן? מילים
פורחות באוויר, גולשות אל אוזניה במסע ארוך, מאירות את הצללים
ומבריחות את הערפל.
קארי התיישבה בפתאומיות, עיניה פקוחות, והצל העמוק תחתן מדגיש
את ברקן הירקרק.
"אלואיזיה!" זרועותיה נורו אלי ואימצו אותי אל חזה, אל הלב
הפועם בטירוף. ראשי טמון בצווארה ועיני עצומות. אני נישא על
גלי הים מעלה מטה בעדנה ומייד נחבט בכוח, וחוזר חלילה. תנועת
הגלים מסחררת אותי, גורמת לי לבחילה, ואז נרגע הכל.
המים שקטו, ומול עיני שנפקחו שכבה קארי דוממת. רוח אפורה נשבה
מן החלון.
"זה הכאב. היא לא יכלה לשאת אותו. קשה להאמין." עיני אמה של
מארה היו אדומות.
"הכאב כירסם בה. תאונה ארורה." אמר רובינסון. הוא הניח את ידיו
על כתפיה של אחותו "מעולם לא התאוששה, ביקשה למלט עצמה מהכאב
ולבסוף הצליחה."
"כבר מאוחר מדי," אמרה אמה של מארה "היא לא כאן מזה זמן רב.
כבר מאוחר."
"נלך עכשיו." אמר רובינסון בקוצר רוח שהפתיעני והביט בי.
פרק ח' - אל קרקטאו
באצבע אחת ליטף רובינסון את אחת מנעלי הנחושת האדומה של מארה
התינוקת, אשר הפקדתי בידיו. חלקת נחושת קרירה ומעוגלת כנעלו של
תינוק. עמדנו על הרציף.
"יפה ביותר," הוא בחן אותה מכל צדדיה "כחומר ביד היוצר. נשמתה
של נעל התינוק משתקפת במראת הנחושת."
ידיו הרכות לפתו את הנעל בחוזקה. הרכבת הגיעה.
נסעתי והעיר הסתווית נותרה מאחור. כאן ידעתי לראשונה חיי נועם
שקטים ועמלניים, וכאן גם איבדתי אותם. הרכבת הנוסעת דרומה חלפה
בנסיעה איטית דרך העיר. תנועת המכוניות נעצרה, כשחתכה צפירה
חדה את הרחוב הראשי.
חשבתי כי עלי לזכור את מראה העיר, הקופאת כתמונה על מקומה.
הבתים האחרונים נעלמו, ועתה דהרנו בין ברכות ואגמים, ריחם
הקלוש של המים היה חד יותר כאן. ניסיתי להיזכר במעשי לפני שנה
כעת חיה, והדבר לא עלה בידי. הזמן התמוסס ואיבד מממשותו בהופכו
מהווה לעבר. ביקשתי לנצור את הרגע החולף ההולך ומתארך כמו
הצללים אחר הצהרים, אבל כבר נתפסתי ברשת השינה. שוב ושוב חבטתי
ברוגז בכנפי עד אשר נכנעתי.
כשפקחתי את עיני היתה שעת דמדומים מאוחרת. תחת השמיים המתכהים
השתרעו מרחבים פתוחים למלוא האופק, ועצים ושיחים בודדים היו
פזורים פה ושם. אור הודלק בקרון, ובבת אחת כבתה תמונת הנוף,
ופנים הרכבת השתקף בחלונות, שהפכו למראות. מבטי נדד מפניה של
מארה, המחייכים מתוך זגוגית החלון, אל מארה, אשר הביטה בי
בחיוך מן הספסל הסמוך. היא לא הסירה מבטה ממני, וכשהיא מוסיפה
לחייך כל העת, קמה ממקומה, והתיישבה לידי.
