לא עליו, כי אם בהשראתו...


-"אני אוהבת אותך" היא אמרה לי.
-"גם אני אוהב אותך.  ולחיות," הוספתי "אני אוהב לחיות."
זה היה בהתחלה. חיינו ביחד בדירת חדר קטנה.  
זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל אני רומנטיקן, אז אל תסמכו על
המילה שלי בענייני אהבה.        
אל תסמכו על המילה שלי בשום עניין-
בנאדם שלא יכול לסמוך על עצמו לא ראוי לאמון של אנשים אחרים.
אבל זה בהמשך.
אהבה ממבט ראשון אמרתי? היא באה עם חברות שלה לאיזה באר
שניגנתי בו עם הלהקה שלי, הכל במקרה- מה שהוכיח שאנחנו צריכים
להיות ביחד. היינו צריכים.  באמצע שיר שכתבתי על מישהי שלא
קיימת, גיליתי את אותה מישהי וכבר מהמבט שלה, ידעתי שהיא תהיה
מסוגלת להבין אותי כמו שכל-כך רציתי במשך כל החיים שלי.
הייתה מקסימה, אינטליגנטית ומבינה במוסיקה לפחות כמוני.
ויפה, כל-כך יפה... כאילו היא בכלל לא אנושית אלא מלאך שנשלח
לאהוב אותי.   למרות שבסוף יצא לנו ההיפך.  אבל זה אחר-כך.
בהתחלה היינו מאושרים.  כמעט.

אף פעם בחיים שלי לא הייתי מאושר.  אולי בשנות הילדות
המוקדמות, לפני כל הבלאגן עם ההורים שלי.  אבל קשה לי לזכור את
התקופה שלפני, אז אני מניח שמאז שאני זוכר את עצמי לא הייתי
מאושר.
אני חושב שאני קצת מלנכולי.  אם היו מבקשים מכם להגדיר את
עצמכם במילה אחת- מה היא הייתה? שמח? יפה? שמן? מוכשר? טיפש?
אצלי זה בטח היה עצוב.
אבל אז, אהבתי לחיות, במיוחד איתה, גם הייתי אומר לה את זה,
בכל הזדמנות. כמו שכבר סיפרתי לכם...  אחר-כך היא חיבקה אותי
ונישקה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: -"לפעמים זה ממש מרגש
אותי- לטבוע בתוך הכחול שלך."  ידעתי שהיא מתכוונת לעיניים
שלי, היא אהבה אותן.  
פעם מילאנו ביחד איזה שאלון מטומטם ב"קוסמו", סתם בשביל הכיף,
והיא סימנה שם שהדבר שהכי חשוב לה בבחור הוא העיניים.  
זה שימח אותי.
היא סובבה קווצת שיער שלי על האצבע הארוכה שלה ואז צחקה.    
-"מה?" שאלתי.  -"הגיע הזמן שתסתפר. קצת..."
-"בואי!" קפצתי מהמיטה. היא סיפרה אותי, קצת, ואז התקלחנו
והלכנו למיטה.  
האהבה היא כל-כך נפלאה כשצעירים.
היא היחידה שגרמה לי להרגיש צעיר.  
הנפש שלי הייתה זקנה, או שלא הייתה בכלל, אבל לא אכפת לי.

בבוקר, מוקדם, קיבלתי טלפון מחברת התקליטים.  ברגע שהנחתי את
השפופרת התחלתי לקפוץ על המיטה.  באמצע קריאת ה"יש!!!" השלישית
שלי, היא התעוררה.  
-"מה קרה לך?" היא שאלה בחיוך מנומנם.  
-"הם אהבו את קלטות הדמו!  הם עושים לי LP!!"
-"יש!!!" היא התחילה לקפוץ על המיטה ביחד איתי.

פתאום ההצלחה הייתה נורא מהירה.  
הרגשתי כאילו אני עף,  במין high  של אדרנלין ומוזיקה.  
הקהל אהב אותי.  העולם אהב אותי.  ואני לא אהבתי אותי.  
ה"מטוס" שלי התחיל להנמיך גובה.  
פתאום היה לי המון כסף, אז קנינו בית. ממש בית!  
היא נראתה מאושרת.
לילה אחד היינו במיטה אחרי איזו מסיבה מיוחצנת, עם הרבה
מפורסמים והרבה סמים.  עישנתי סיגריה.  
-"מה קרה לך?" היא שאלה ברוך.  
-"כלום." שיקרתי.  גם לעצמי שיקרתי, לא ידעתי מה קרה לי, אז
איך הייתי יכול לענות לה?  כיביתי את הסיגריה.  בא לי לצעוק.
היא התקרבה אליי והתחילה לנשק אותי.  פתאום היו לי מילים בראש,
כמו שקורה לי לפעמים.  הזזתי אותה.  -"רק רגע" אמרתי  וירדתי
מהמיטה.  חיפשתי את העט ואת מחברת הספירלה שלי, בהתלהבות שלא
הרגשתי כבר זמן מה.    
"את ההשראה שלי" אמרתי לה.  אבל זה לא החמיא לה כרגע.  
-"כן, אני ההשראה שלך, עד כדי כך שאתה משקיע יותר התלהבות
בלחפש משהו במגירות הדפוקות שלך מאשר בלאהוב אותי..."  
-"לא! את לא מבינה... חכי!" אבל היא כבר קמה והתחילה לצאת
מהחדר, לא לפני שאמרה -"לא! נמאס לי לחכות! ונמאס לי מהדכאונות
שלך! וגם... נמאס לי ממך!" היא טרקה את דלת חדר השינה והשאירה
אותי לבד.  
-"נמאס לי לחיות" מלמלתי. בעיקר לעצמי ואולי גם לאלוהים.  
מצאתי את המחברת שלי וכתבתי עוד שיר.

סמים קשים... זה בכלל לא נכון.  הם לא קשים, הם דווקא מאוד
קלים,  להשגה... בייחוד כשאתה מפורסם.  הם גם קלים לשימוש.  
חשבתי שמצאתי מחדש משהו שירים אותי, את המטוס שלי...
מצאתי רק עוד כאב והתמכרות.  ועוד דיסקים.  הוצאתי עוד אחד.
ועוד אחד.  אני לא אוהב אותם.  אני עדיין אוהב אותה, מאוד, אבל
אני מרגיש שהתרחקנו כל-כך...  לקחתי אותה איתי לסיבוב ההופעות.
נמאס עליי הקהל וגם המוזיקה כבר לא ריגשה אותי יותר.  
התעוררתי כל יומיים במקום אחר, אבל  היא והמזרק תמיד היו לידי
וכל עוד זה היה ככה- הייתי פחות או יותר רגוע.  
פחות חי-יותר עצוב.  
בוקר אחד קמתי בארץ זרה והלכתי להזריק בשירותים.  לא נתתי לה
לנסות, למרות שהיא תמיד ביקשה ממני.  כשחזרתי למיטה היא כבר
הייתה ערה.  היא ליטפה את הפנים שלי, מבלי להסתכל עליי ממש.  
-"לפעמים אני פוחדת לטבוע בתוך כל הכחול שלך..."
ידעתי שהפעם היא לא התכוונה לעיניים שלי. היא התחילה ללטף את
השיער שלי. "השיער שלך כמו שצריך עכשיו. זה יפה, נכון?"  הרבה
זמן עבר עד שקלטתי שלא עניתי לה.  הייתי עמוק בתוך המחשבות שלי
ובתוך הורידים שלי, שהדם זרם בהם בקושי, עמוס הירואין.  
"נכון?" היא ניערה אותי.
"נכון?!"  ראיתי דמעה גדולה מתגלגלת לה על הלחי לפני שהיא עזבה
את הכתפיים שלי.  נפלתי אחורה על המיטה, לאט לאט.  ראיתי הכל
כמו בהילוך איטי.  הדמעה שלה המיסה את כל התקווה שנשארה בי
להלחם ולהחלים, להגמל משנאה עצמית ומהתמכרויות אחרות.      
היא התרחקה לקצה המיטה ובכתה לתוך הידיים שלה
-"מה קרה לך?!" היא דרשה לדעת.
"מה לעזאזל קרה לך?!"
אזרתי קצת כוח כדי למשוך בכתפי ולומר -"אני מצטער".  
כבר לא ידעתי איך להגיד לה שאני אוהב אותה.  אני בכלל לא יודע
אם הייתי יכול להרגיש אהבה למשהו, למישהו.    
-"כל ההתנצלויות שלך לא מתקבלות!" היא צעקה תוך כדי בכי
"אני כבר לא מכירה אותך! אתה לא האדם שתמיד אהבתי!"  
לא הייתה לי שום אפשרות להתמודד עם זה.  עצמתי עיניים, כדי
שהכל ייעלם. כדי שהיא תיעלם.  מרחוק שמעתי את הבכי שלה
מתגבר...  
"למען האמת... אני שונאת אותך!"
'גם אני שונא את עצמי.
ולחיות,' חשבתי
'אני שונא לחיות.'