יום עבודה ארוך נמשך יותר מדי את ההסעה כבר פספסתי.
הולך באדישות אופיינית לעבר תחנת האוטובוס מחפש מקלט של צל.
בתחנה יושבת נערה יפה עדינה למראה שממתינה אני גדול מדי
בשבילה, אני חושב לעצמי אני בטוח גדול מדי בשבילה, יש לה תיק
בית ספר ילדונת.
אני נשען על התחנה במפלט הצל והעדינה למראה מתקשרת לחברתה.
"מה את סתומה" היא שאלה את הטלפון "את בטוח סתומה"עדינה למראה.
הדקות עוברות לאט והרגליים כואבות מתי כבר יגיע האוטובוס?
מכיוון הצומת מגיעה חיילת עם חולצת צ'נפים כומתה כחולה.
פשש.
היא מתקרבת אני שונא משקפיים,.
אני עדיין מביט בה לא מוריד עיניי.
והיא    אני שונא משקפיים.
היא עוברת אותי והמבט שלי עליה.
מתעורר מהחלום ומסתובב.

האוטובוס, אני עולה אחריה.
רק שיהיה לי מקום לידה.
האוטובוס מלא לא יש מקום לידה.
יש.
אני יושב מרחק מעבר אוטובוס ממשהי מדהימה.
שונא משקפיים.
השפתיים שלה כאילו נלקחו מציור מוצלח.
אני חייב להשיג תמספר שלה חייב.
לפני התחנה שלי או אם היא תרד קודם.
אז לפני שלה, היא יפה.סנדלים ורגליים עייפות קמעה.
אני לועס את הקבלה והיא משחקת עם השפתיים.
מצלצל לי הטלפון צלצול מרגיז.
היא חושבת שזה שלה ופותחת תתיק.
לא להאמין שגם לה יש צלצול כזה.
המספר שלה המספר חייב.
לא מוריד ממנה תעיניים.
אני שונא משקפיים.
אני שואל אותה על בטוח.
הדופק עולה מקסימום יש לה חבר.
אני שואל, היא מרימה יד מצלצלת בפעמון.
הנהג עוצר, תשאל כבר תשאל.
היא קמה. נו תשאל. הדלת נפתחת בצומת.
לא סגור אותה נהג מסריח.
היא יורדת.
טיפש!