אברהם שיין

       

רק השן השחורה
שתלויה עדיין בפיך
התחוח על ווי
                               
                       השארית,
עדות אחרונה
לעיכולי הזמן האבוד.
השן שנגסה
בחייו של אבי
וטפטפה שקיות מרורים
אל צינטורי ליבו.

כשיקחו אותך לבור
הנצחי במרומי
גבעות האשליה,
ידי לא תהיה במעל,
ולא אחזיק
"בעגלה בזמן קריב".

במגדל התאומים שלך
הקומה הראשונה
כבר קרסה, מזמן.
עוד מעט תהיי
רק עוד תמונה
                     על הקיר.

ואני שוב תינוק

                     על הסיר.
ליד עצמותיך היבשות
צומח שתל ירוק.


עד 120 היה
מהלך ברחובות תל-אביב.
נושא על גופו
את אביו המת
ואת פיצולי
אימו הסכיזופרנית,
בנפשו.