המוסיקה באולם התנגנה. צלילי סלסה עדינים ועזים פרצו מהמערכת.
היא עמדה בצד. מביטה. הערב, היא רצתה ללמוד. לראות מה כל
הסיפור הזה שכולם מדברים עליו, מה הוא הטרנד החדש הזה, שכולם
וכולן משתגעים אחרי. יום חמישי, קוקנט ביץ', כל יום חמישי, יש
סלסה. היא לבשה מכנס שחור פשוט, גופיה סגולה פשוטה, שכיסתה את
כולה מלבד כתפיה הלבנות והחיוורות. שערה היה אסוף בצורה הפשוטה
ביותר שיש, בקיצור, היא הייתה פשוטה. היא עמדה מביטה ברחבה.
היה עדין מוקדם. לא היו שם רבים. שלושה זוגות היו על הרחבה,
ועוד סולנית. היא הביטה. עוד זוג עמד בצד של האולם, קרוב אחד
אל השני. מדבר, צוחק. היא עמדה. המוסיקה שוב התחלפה, הפעם היא
הייתה יותר סוחפת, לרגע שקלה להיות גם סולנית בעצמה, הרי לא
היה עם מי לרקוד. היא ידעה צעדים בסיסים, מספיק כדי לדעת איך
לנוע. אך בשניה בודדה, נכנס לחדר מישהו. והמישהו תפס את עינה,
גבוה, כהה, שיער שחור וקוצים, מכנס טיפה רחב וחולצה כחולה
צמודה. הוא ניגש אליה.
"התרקדי איתי?"
כמו בחלומות, כמו בסרטים הכי טובים, הכי רומנטים, הכי שחור-
לבן שקיים. הוא הושיט לה את ידו, היא לקחה אותה. הוא משך אותה
לרחבה, וכאשר המוסיקה מוסיפה וממשיכה להתנגן, הם רקדו. תחילה
ללא ריגוש כלשהו, או שינוי כלשהו. אבל אז כשהשיר התחלף פעם
נוספת, הוא נצמד אליה, והיא אליו. והיא כאילו ידעה מבתוכה, הם
רקדו יחד. גופותיהם צמודים, ראשיהם סמוכים, היא ראתה בבירור את
שפתיו, כה קרצו לה. הם רקדו לצלילי השיר. הוא צמוד אליה והיא
אליו, מרגישה את המוסיקה בתוכה, בתוך עצמותיה, בתוך גופה, בתוך
ראשה. ולרגע, קט, הם היו היחידים, הם והמוסיקה, ואף אחד לא היה
שם, רק הם. ועם כל שניה וכל צליל חדש של המוסיקה, הם התקרבו
יותר ויותר, והם זזו, ונעו ורקדו בצורה החושנית, האירוטית
ביותר שיש. ואז בדיוק כשהטה את ראשה לאחור, השיר נגמר, הסתיים.
והם עמדו אחד אל מול השני, נושמים בכבדות, לא מבינים מה עבר על
שניהם עכשיו. הם התרחקו אחד מהשני, מעבירים מבטים מלטפים אחד
על השני. זהו, הריקוד תם. היא שבה לעמוד בצד, והוא לצידו השני
של החדר, עד שמישהי אחרת הציעה לו. והיא, לה לא הציעו עוד אותו
ערב, אבל הריקוד האחד, התמים, הזה, הספיק לה...