מלמעלה הכל נראה שונה, יפה יותר. מלמעלה רואים רק את הירוק של
העצים, רק את הורוד של הפרחים ורק את הגגות של הבתים. מלמעלה
רואים רק את הטוב, לא רואים את הרעבים ולא רואים פיגועים. זה
גבוה מידי. אם הייתי יודע שיש לי את האפשרות הזאת, לוותר על
כוח המשיכה, הייתי מזמן מוותר! והמחיר כ"כ נמוך, צריך להשאר.
אבל מי רוצה לחזור למטה אחרי שהוא היה למעלה?! למעלה לא פוגשים
אנשים, מרוב שיש מקום. לפעמים אני תוהה איך היה לחזור למטה, אם
אנשים מתגעגעים, אבל מאוחר מידי. אני חושב שפעם ראיתי את אחותי
למטה, מלמעלה קשה לזהות אנשים. אני כמעט בטוח שזו הייתה היא.
רציתי לצעוק לה שתבוא למעלה, כאן הרבה יותר טוב והיא לא צריכה
להתעסק עם כל הרע של החיים. אחותי לא שמעה, כנראה היא לא מספיק
רצתה. אני שמעתי רק כשממש רציתי, כשכבר נמאס לי מהגזעים
החומים, הג'וקים על הפרחים והקירות ההרוסים. החבר הכי טוב שלי
קרא לי לבוא למעלה, אבל מאז לא ראיתי אותו. קשה למצוא כאן
אנשים. אני לא מתחרט שעליתי, רק קצת. אני די מתגעגע, בודד כאן
למעלה, אפילו ציפורים בקושי רואים וגם כשרואים הן תמיד עוברות
בלי לשים לב. אולי הייתי צריך להשאר. אחרי הכל, עם כל הצרות של
הלמטה יש גם יתרונות, דברים שמלמעלה לא רואים. חיוכים של אנשים
זה דבר שרואים רק למטה, מלמעלה רואים רק שיער. גם פנים של בתים
אי אפשר לראות, זה תמיד גגות. אני זוכר שמתחת לגגות תמיד היה
מעניין. מתחת לכל גג היה משהו אחר. אף פעם לא אותו דבר. אני
מקווה שמישהו יקרא לי חזרה למטה, רק ככה אני אוכל לחזור. חבר
שלי קרא לי למעלה כי הוא חשב שכאן יהיה לי טוב יותר. צריך
מישהו למטה שחושב ששם טוב יותר. אבל כולם חולמים על הלמעלה
המושלם וחסר הדאגות...