קצת אחרי שמתי, בעולם הבא, פגשתי מלאך. הוא אמר שכדי להכנס לגן
עדן צריך מקום שאליו אתה שייך. הוא אמר שגן עדן הוא שחזור נצחי
של מקום שבוא הרגשת אמיתי. מקום אחד שבו תשהה לנצח, איפה
שתבחר, עם מי שתבחר וברגעים שתבחר. הוא אמר לי לקחת את הזמן,
לחשוב איפה אני רוצה להיות לעולם. זו החלטה חשובה, ועלי, כך
אמר, לחשוב בקפידה. חשבתי ברצינות, לא רציתי לעשות כאן טעות.
לאחר זמן מה הוא התחיל לתת עיצות, מעין שאלות מנחות. איפה
ביליתי הרבה בחיי, עם מי, איך, למה וכמה. הוא אמר שזה יעזור,
שאשאל את עצמי. יש לו זמן. יש לו סבלנות. בסוף אני אצליח, הוא
בטוח. לאחר כמה ימים הסבלנות קצת פקעה. הוא ביקש שאחליט, זה לא
תלוי בו, אבל התור מתארך. עוד אנשים מחכים בין הנצח לחיים.
אמרתי לו שאין לי מקום, והוא הבין. הוא החזיר אותי לחיים, אמר
שאחזור כשיהיה לי מקום. כשחזרתי לחיים לא ידעתי לאן ללכת. שוב
הרגשתי שאני הולך לאיבוד. אני לא בטוח כמה זמן הסתובבתי ככה,
בין תקופה לתקופה, מקום למקום, אנשים שעוברים. אולי כמה מאות
שנים, ועדיין לא מוצא מקום מתאים, לבלות בו לנצח נצחים. יום
אחד המלאך החזיר אותי. הוא סיפר לי את הסיפור שלו, איך גם הוא
כמוני חיפש מקום ללא הצלחה. המלאך הקודם נתן לו את התפקיד, כדי
שאולי ימצא את המקום שלו בין מקומות של אחרים. אז נהייתי מלאך,
ואני נהנה להקשיב. כל יום אנשים עוברים, מצהירים על המקומות
שלהם, החלומות שלהם. יש שמצליחים מהר, ויש כאלה שפחות. אבל
לכולם יש מקום. המקום שלהם, בו הם בטוחים. אני עדיין מחפש,
מקשיב, אבל יודע שאת המקום שלי אני לא אמצא בין מקומות של
אחרים. כנראה שכאן המקום שלי, בין מקום למקום, אנשים עוברים
וממשיכים... בדיוק כמו פעם, כשהייתי בחיים.