מי מאיתנו לא שמע את המילים: "ממך לא יצא שום דבר!". או המשפט:
"יש לו המון פוטנציאל אבל הוא מבזבז אותו על שטויות". מאז
תחילת הזמנים, היחסים בין הדור המבוגר לדור הצעיר היו קבועים.
הדור המבוגר רוצה שהדור הצעיר יעשה משהו עם עצמו והדור הצעיר
רוצה לעשות בדיוק ההיפך ממה שהדור המבוגר אומר. לפעמים הדור
המבוגר צודק. אחדים מאיתנו גדלים להיות פרזיטים ובטלנים, אבל
חלק נכבד מאוד מאיתנו גדל להיות מבוגרים בדיוק לפי הספר. בעלי
עבודה מסודרת, אחראיים, אנשי משפחה, תורמים לקהילה וכיוצא בזה.
חלק מאיתנו אפילו הופכים להיות אנשים גדולים אשר ייזכרו בדפי
ההיסטוריה. חלקנו ממציאים דברים חשובים. חלקנו הופכים להיות
רופאים, חלקנו הופכים להיות עורכי דין וחלקנו הופכים, חס
וחלילה, לפוליטיקאים. בנקודה הזו הדור המבוגר לא מצליח להבין
איך זה קרה. איך זה שהילד המבולגן הזה, זה שלא אכפת לו משום
דבר, זה שעשה לנו רק צרות כשהיה קטן, גדל להיות המבוגר המצוין
שהוא נהיה?
הדור שלנו לא שונה מכל דור אחר. אנחנו עושים בדיוק את ההיפך מה
שההורים שלנו היו רוצים שנעשה. אנחנו רוצים לעשות רק את מה
שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו מחפשים את עצמנו ושכל שאר העולם
יישרף. הבעיה היא, שהדור שלי, וגם הדור המבוגר וגם כל הדורות
שלפנינו וככל הנראה כל הדורות שעוד יבואו, כולם מפספסים משהו
מאוד ברור. אנחנו נמרוד לא משנה מה. מה שיגידו לנו אנחנו קודם
אומרים לא, אחר כך אנחנו עושים בדיוק ההיפך, ורק אחר כך חושבים
על זה. חשבנו שאנחנו נשנה את העולם. לא משנה מה יקרה, המהפכה
חייבת להימשך. אנחנו מורדים איפה שרק נוכל למרוד.
אבל מה שהכי חשוב, ודווקא מהנקודה הזו אנחנו מתעלמים יותר מהכל
- בסופו של דבר הכל מסתדר לטובה.
אחד הדברים שתמיד אמרו לנו, בכל מיני סיטואציות, הוא שאנחנו
אנטי ממסדיים. הם טענו שאנחנו לא מסתדרים עם מסגרות. אני לא
יודע, אולי הם צדקו. חשבתי שבית הספר היה בדיחה כשלמדתי שם
(הקדשתי לזה הרבה מחשבה גם כשהברזתי ולא בדיוק למדתי שם).
שחשבתי שהצורה שבה המדינה שלנו מתנהלת זו בדיחה (יש ימים שאני
עדיין חושב ככה). אני חושב שבעצם הדברים היחידים שיכולתי
להסכים איתם בזמנו היו המוזיקה ששמעתי (שהייתה כמובן משהו
שההורים שלי שנאו) והקיטורים שלי על כל מה שלא הסכמתי איתו. אז
העברתי את רוב שנות נעוריי בהתלוננות על כל דבר שבעולם. אני
וחבריי הקרובים היינו יושבים שעות על עשרות משולשי פיצה
ובקבוקי קולה ומתלוננים על הלימודים, על המשפחה, על החברות, על
המדינה, על העבר, על העתיד, על החתולים המעצבנים שלא נותנים
לנו לישון בלילות ועל כמה שהפיצות שלנו פשוט לא טעימות והקולה
לא מספיק קרה. ביום למדנו, ובלילה התלוננו. לא רצינו להתבגר.
רצינו להיות חסרי אחריות לנצח. תמיד הכחשנו שזה יבוא אבל
באיזשהו שלב, זה כבר היה בלתי נמנע. הגענו לכיתה יא'.
בכיתה יא' רוב תלמיד השכבה נמצאים באזור גיל 17 והממסד חשב שזה
הזמן להתחיל לדבר איתנו על הצבא. פעם בחודש בערך (אולי אפילו
בתדירות יותר גבוהה), הביאו לנו מישהו שירצה לנו על נושא כלשהו
שקשור לצבא. פעם הסבירו לנו על החיילות השונים, ופעם הסבירו
לנו על איך הוקם צה"ל. פעם הסבירו לנו על מכינות קדם צבאיות
וכמה שהן יפתחו אותנו אישית, ופעם הסבירו לנו על הסכנות בסמים
(לא קשור אבל היו צריכים גם להכניס תכנים חינוכיים מדי פעם).
המורה שלי לספורט היה בצבא האדום וניסה לחנך אותנו להיות
חיילים טובים כמו שהיו לו באימא רוסיה: "חיילים טובים רצים
שבעה קילומטרים ב10 דקות".
ואנחנו? אנחנו אנטי ממסדיים. מה לנו ולצבא? מה בדיוק המוסדות
שמקיפים אותנו עשו בשבילנו שאנחנו חייבים להם משהו? אז בזמן
שכולם ניסו לחנך אותנו לתרום למדינה ולהיות חיילים טובים,
אנחנו ישבנו ימים ולילות וחשבנו על איך נוכל להתחמק משירות
צבאי:
"אני אגיד שאני לא מסוגל להיות רחוק מאמא שלי, ואני אגיד שאני
צריך להתייעץ עם הפילים הסגולים."
"אני אגיד שאני לא מסוגל מצפונית לשרת בצבא כובש, ואני אגיד
שיש לי כאבי גב כל הזמן ושקשה לי."
כל הזמן הזה חיכינו לצו הראשון. זו הייתה ההזדמנות שלנו. שם
היינו צריכים לקחת את כל הדברים שתכננו להגיד ולהוציא אותם מן
הכוח אל הפועל. כולם עוברים את זה ולכן גם תורי הגיע. חיכיתי
ליום המיועד וכשסוף סוף הוא הגיע, ארזתי את עצמי ונסעתי לאילת
(למדתי בירושלים וגרתי באילת. סיפור ארוך, לא ממש משנה כרגע).
הגעתי ללשכת הגיוס (הקומה התחתונה של התיכון המקומי שהוסבה
ללשכת גיוס לכמה ימים) והכנתי את עצמי נפשית. עברתי שוב בראשי
על הנאום חוצב הלהבות שתכננתי לשאת מול הפסיכולוג על הבעיות
הנפשיות שלי, ולמה הצבא זה לא המקום בשבילי.
למי שלא זוכר או למי שלא יודע, צו ראשון דומה מאוד ליום בלונה
פארק. אתה פשוט חייב לעבור בכל התחנות, ובכולן יש תור מאוד
ארוך של ילדים קטנים ומעצבנים. קיוויתי כאמור להתחיל בראיון
האישי. אמרתי לעצמי שכמה שפחות זמן יעבור עד שאני אעשה את
הצרות שלי זה ילך יותר טוב. אבל אותי שלחו בהתחלה לוועדה
הרפואית. כולם מכירים את התהליך. "תתפשט, תעמוד זקוף, תסתובב,
תתכופף תשתעל, תנסה לא לצחוק כשאני נוגע לך במקומות אישיים,
תתלבש, תשב". בנקודה הזו אתה יושב בכסא מול שלושה רופאים זקנים
וחיילת צעירה שבוחנים בעיון אותך, בוחנים בעיון את התיק הרפואי
שלך, שוב בוחנים אותך, מהנהנים פעמיים בראש, ואז מדווחים לך מה
הפרופיל שלך. ישבתי שם כמה דקות, ראיתי אותם מהנהנים ואז הם
אמרו לי: "יש לך פרופיל 21. כידוע לך, יש לך מחלה כרונית בדרכי
העיכול וזה אוטומטית נותן לך פרופיל 21, כלומר פטור משירות
צבאי. תודה רבה על כך שהגעת, אתה יכול לקחת את הדו"ח שלנו
לחיילת בכניסה וללכת הביתה".
מה זאת אומרת פרופיל 21? מה זאת אומרת אני לא מתגייס? אף אחד
לא אומר לי מה לעשות. אני אנטי ממסדי גוד דאמ איט.
צעקתי על כל מי שהיה מספיק חשוב כדי לשמוע את זה. לא הסכמתי
ללכת הביתה. אמרתי להם שאני אתגייס ויהי מה. דבר ראשון הם אמרו
לי להירגע, ואז אמרו לי להמשיך בכל התהליך של הצו הראשון ושאחר
כך נראה מה עושים. מכאן והלאה ישבתי בשקט כמו מלש"ב טוב. עברתי
בין כל התחנות, עשיתי בדיוק מה שאמרו לי, ובזמן שהגעתי לריאיון
עם הפסיכולוג הרגשתי כל כך פטריוטי ומוכן לשרת את המדינה
ששכחתי לגמרי את הנאום שהכנתי מראש.
אין לכם מושג כמה קשה להתנדב לצה"ל. ריאיון ועוד ריאיון. טפסים
ועוד טפסים. פקידות ועוד פקידות. עשרות שאלות ועוד עשרות
שאלות. למה אתה רוצה להתנדב? אתה עושה את זה מרצונך החופשי או
שאתה מרגיש שדוחפים אותך לעשות את זה? אתה לא חושב שתרגיש שאתה
שונה משאר החיילים? לקחת פעם סמים? (שוב, לא קשור, אבל הם היו
חייבים לשים גם תכנים חינוכיים).
שנה! שנה לקח לי עד שהצלחתי להתנדב לצה"ל. כל החברים שלי ניסו
לשכנע אותי להפסיק. אבל כבר הסברתי לכם איך זה. אנחנו אנטי
ממסדיים. קודם אנחנו אומרים לא, אחרי זה אנחנו עושים ההפך ורק
אז חושבים על זה. בשנה הזו הספקתי לעבור סיווג בטחוני, להתקבל
למודיעין ובסופו של דבר אפילו להתקבל ליחידה שבה אני נמצא.
הבנתי עד כמה המצב באמת אבסורדי כשבמכתב שהודיע לי על קבלתי
ליחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין הם ביקשו ממני לעשות ככל
הניתן לקדם את גיוסי לצה"ל, או שהמצב יהיה לא נעים לשני
הצדדים. נלחמתי ונלחמתי ובסוף הצלחתי. הממסד חשב שהוא יכול
לשבור אותי, אבל אני לא אכנע לו לעולם. גם כשכבר קיבלתי את
האישור להתנדב לצה"ל וכבר ממש נכנסתי לתוך המסגרת, לא נכנעתי.
עדיין לא סיימתי למרוד בממסד. הם חושבים שהם יכולים להגיד לי
לא להתגייס? אני כבר אראה להם מה זה. עבדתי כמו חמור. השקעתי,
למדתי, עזרתי, התנדבתי, תרמתי, הכל. אחרי כל אלה כבר לא הייתה
להם ברירה. הם היו חייבים לתת לי אחריות, אז הם נתנו לי צוות
לנהל.
לי! לנהל צוות! לבחור האנטי ממסדי הזה שכל מה שהוא רצה היה
להתחמק משירות צבאי!
פעם בכמה זמן אתה עוצר לרגע. אתה עוצר לחשוב מה לעזאזל אתה
עושה? זה מה שבאמת רצית? אתה מרוצה מאיך שחייך התנהלו עד
עכשיו? לא רצית בעצם לעשות בדיוק את ההיפך ממה שאתה עושה?
ואז אתה סוטר לעצמך הכי חזק שאתה יכול. אתה יודע שאתה לא יכול
להרשות לעצמך להסיט את תשומת הלב שלך מהמשימה. המהפכה חייבת
להימשך. תמרוד איפה שרק אפשר. אחר כך אתה הולך למפקד שלך ופורש
בפניו תוכנית שתייעל את העבודה של כל המדור שלך בעשרות אחוזים.
מה לא עושים בשביל המטרה?
עכשיו אתם מבינים? זו לא הפעם הראשונה שאני אומר שהדור שלנו
דפוק. כנראה שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה. אני גם מאמין שהדור
שלי לא פחות דפוק מזה שקדם לו, וגם לא מהדור שיבוא אחרינו.
היקום זה מקום מאוד מצחיק. לפחות אתם חייבים להודות שיש לו חוש
הומור מאוד מפותח. בסופו של דבר הכל מסתדר לטובה. כשאנחנו נהיה
מבוגרים ואחראיים ומסודרים, אנחנו גם לא נבין למה הילדים שלנו
בלאגניסטים ורוצים למרוד בהכל. וכשיגיע היום והילדים שלנו
ימציאו משהו חשוב או שיהפכו להיות רופאים ועורכי דין או שחס
וחלילה יהפכו להיות פוליטיקאים אנחנו גם נהיה נדהמים ולא נצליח
להאמין שזה מה שיצא מהם. כולנו מורדים במשהו. הטריק הוא למצוא
את הדברים הנכונים למרוד בהם.