חם לי וקר לי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואני מרגישה כזו
רייקנות וכעס וכל המילים עולות וצריכות לצאת, למה אתה לא אומר
שום דבר? מה אתה לא יודע מה כל מילה שלך עושה לי? איך כל מגע
וליטוף ממלאים אותי אושר ואז כלום, אתה שותק ושוב הריקנות הזו
ממלאת אותי, מכפות הרגליים.
איך את מעז? מה אתה לא יודע שאני מהלכת לי על הקו הדק בין
השפיות לטירוף כמו ההולך על חבל בקרקס. אתה לא יודע שאני לא
יציבה שאני מתנדנדת ? ושכל שקט שלך הוא כמו רוח שמעיפה אותי
למטה לתהום, לריקנות ולמנולכליות שבה. אני כל הזמן עפה גבוה
ומתרסקת לרצפה ואף אחד לא שם לב ובמיוחד לא אתה. והכל רק
פנטזיה ולא מציאות. ואני סתם רגישה וזה לא באמת קיים אבל הכל
כבר נמאס והריקנות שוב ממלאת ואני כבר עייפה מהכל, עייפה
מהחיים האלה ואני לא לא יכולה יותר.
ואני בכלל לא יודעת למי אני כותבת ואם זו בכלל אני שכותבת, זו
לא אני זו היד היא עושה תנועות לא רצוניות וכותבת מכתב לאחד
שקיים בעולם משלה. ואני? איפה אני? אפילו במחשבות האינטימיות
שלי אני לא מוכנה לשתף את עצמי, רק לכתוב ולכתוב מחפשת את
הקטרזיס הפורקן ואז שוב אותה הרגשה.
ואולי אני פשוט סתם עייפה. אין לי כוח יותר אני לא לא רוצה
נמאס לי מכל השטויות האלה אבל אני לא יודעת ממה . ואתה? אתה רק
שותק לא מוציא מילה, משאיר את הכל עלי ואני הולכת לי על החבל
הדק הזה שלי נזהרת לא ליפול ולא לעוף עם הרוח, והמשא שיושב עלי
הוא כבד והדרך קשה ואני בכלל לא מבינה לאן אני הולכת ובטח לא
למה. צפה בין השפיות לטירוף בין המציאות לחלום לא מבינה מה אני
רוצה מעצמי ואני מרגישה כל כך ריקה.