מאז שגיליתי שאשתי בוגדת בי, אני קורא לעצמי "הבלש שום בעל
המום."
כיום אני אלמן שמחפש ריגושים בכל פינה, במיוחד תעלומות.
והנה מקרה שקרה לי לא מזמן:
היה זה יום רגיל בעיר כשהחלטתי לצאת להפסקת עישון פסיבי.
השעה הייתה 12:00 בצהרים כשעשיתי את דרכי אל המאפייה כדי לקנות
בורקסכדורים לאקדח.
אחריי שקניתי את הבורקסכדורים לאקדח, החלטתי ללכת לכיוון הפארק
כדי לעשות צעדה קטנה.
כשרק דרכתי על פיסת הדשא הראשונה, נתקלתי במישהו שכנראה לא ראה
לאן הוא הולך.
"ס'תכל לאן אתה הולך מטומטמבל!" אמר לי האיש בתקיפות.
"סליחה?! אני צריך להסתכל לאן אני הולך?! לך קיבינימט!!!"
החזרתי.
"יש'ך מזל שאני מרחם עליך כי זאת פעם ראשונה שאני רואה אותך
כאן" התבריין הפושטק ורץ עד סוף הרחוב, לכיוון בלתי ידוע.
המשכתי בדרכי, עד שהגעתי לספסל האהוב עליי.
התיישבתי על הספסל כאילו אני מחכה למישהו. עד שבאה בחורה יפה,
שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות, התקרבה אליי ושאלה:
"בחורצ'יק, התוכל לומר לי מה השעה?"
"דרך מצוינת להתחיל עם בחורים, לא?" ניסיתי לפצוח בשיחה.
"לא. דרך די נדושה ומעצבנת. מה השעה?" השיבה לי באכזריות.
"12:06, למה את רוצה לדעת, יפיופה?" שאלתי בתחכום בלתי נלאה.
"כי בד"כ בשעה זו, אני הולכת להזדיין. טוב לך?" השיבה לי.
"מצוין, אני יכול לבוא?".
"לא" אמרה האישה והלכה לאותו כיוון שבו הלך הפושטק.
לאחר שישבתי כמה דקות, התחלתי להרהר במוחי:
הפושטק והבחורה הם באותו גובה, אולי הם אחים?
ואם הם לא אחים, למה הם הולכים לאותו מקום?
אולי הם מחביאים כסף משוד בנק שהם ביצעו והשוד הזה בעצם בוצע
כדי לשלם לשוטרים מושחתים כדי שיעלימו עין מהרצח שהפושטק
והבחורה ביצעו?
ואולי הכסף הוא בעצם כופר ששולם להם על בני ערובה והם רצחו את
בני הערובה ועכשיו הם בורחים ממקום למקום ומחליפים תחפושות?
אולי הם בעצם משתמשים בכסף מהכופר ששולם להם תמורת בני ערובה
ששדדו בנק, כדי לשחד שוטרים מושחתים כדי שיעלימו עין מזה שהם
רצחו את בני הערובה?
החלטתי לעקוב אחריי הבחורה ולגלות את מעשיה הנפשעים.
הלכתי מאחוריה בשקט, עד שהגענו למספרה.
הבחורה נכנסה למספרה, ומבעד לחלון הראווה, ראיתי שהספר עושה לה
תספורת קצרה וצובע את שערה בצבע בז'.
הא הא! ידעתי! היא והפושטק המלוכלך מחליפים זהויות בקצב!
כשיצאה הבחורה מהמספרה, השעה הייתה כבר 13:00 .
המשכתי לעקוב אחריה, עד שהגענו חזרה לפארק.
הבחורה התיישבה על הספסל האהוב עליי, מה שגרם לי לחשוד שהיא
זוממת נגדי מזימה.
היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה מהתיק שלה והתקשרה למקום
כלשהו, בזמן שאני התחבאתי מאחורי עץ ומידי פעם הצצתי לראות מה
קורה, אבל לא הצלחתי לשמוע מילה ממה שהיא אמרה.
היא סיימה את השיחה והתחילה ללכת מהפארק לכיוון צפון העיר.
המשכתי לעקוב אחריה כאשר מידי פעם אני מסתתר מאחורי כל מה שבא
לעין.
לבסוף הגענו לתחנת המשטרה, ומחוצה לה, חיכו שני שוטרים.
המשכתי  לעקוב אחריה עד שהיא עצרה בפתאומיות.
"הנה הוא! האיש הזה רוצה לאנוס אותי!" צעקה הבחורה לשוטרים
והצביעה לעברי.
רציתי לומר משהו אבל לא עלה לי שום דבר לראש, חוץ מלברוח.
התחלתי לרוץ אל המקום שנראה לי הכי הגיוני לברוח אליו- השוק!
מהר מאוד, השוטרים תפסו אותי והובילו אותי אל חדר החקירות, שם
שאלו אותי שאלות חודרניות.
"מה שמך בישראל?" שאל אחד השוטרים.
"שומוליק אמיל" עניתי.
"במה אתה עוסק?" שאל השוטר השני.
"משלוחי רהיטי חרסינה".
"בוא ניגש לעניינינו! למה עקבת אחריי הבחורה הזאת?"
הייתי חייב לחשוב על תשובה ומהר, אחרת היו מגלים שאני בלש, או
שהיו חושבים שתכננתי לבצע פיגוע המוני.
"החולצה שהיא לובשת מזכירה לי את הילדות העשוקה שלי, אז רציתי
לראות של איזו חברה זו כדי שאוכל לקנות חולצה כזאת".
"המממממם... מעניין... ז'וזף! קרא לבחורה לבוא לכאן!" השוטר
הראשון קרא לשוטר השני.
ז'וזף קרא לבחורה לבוא לחדר החקירות והיא כמובן באה.
"מה שמך בחורונת?" שאל השוטר הראשון.
"לוקרציה" ענתה הבחורה.
"את יכולה לומר לנו מאיפה השגת את  החולצה?" שאל השוטר
הראשון.
"סבתי, עליה השלום, תפרה לי אותה כשאימי הייתה בהריון איתי
בחודש השמיני." ענתה לוקרציה.
"את יכולה לבקש ממנה לתפור לי חולצה במיוחד?" שאל ז'וזף.
"אבל אמרתי לכם שהיא מתה." ענתה לוקרציה.
"לא נכון! לא אמרת שום דבר כזה!" התקיף ז'וזף.
"קראת לי?" שאלתי.
"לא!" אמר ז'וזף.
"אין לי כבר כוח לזה סלימן! אני הולך לאונן!" אמר ז'וזף לשוטר
הראשון ויצא מהחדר.
"בהצלחה" אמר סלימן לז'וזף בזמן שז'וזף היה בדרכו לחדר אחר.
לרגע קט שרר שקט בחדר, עד שסלימן המשיך בחקירה:
"איפה את גרה?"
"ברמת גן" השיבה לוקרציה.
הרגשתי שיש במשפט שהיא אמרה מסר סמוי, אז התחלתי להרהר ביני
לבין עצמי: הממממ... גן... בגן בד"כ יש דשא... דשא יש גם בבתים
פרטיים... פרטי זה גם PARTY באנגלית שזה מסיבה בעברית... מסיבה
בד"כ עורכים באולם... אולם חתונות... מה מביאים בד"כ לחתונה?
כסף... יש הרבה כסף בבנק... שוד בנק! עליתי על משהו!

סלימן המשיך לשאול את לוקרציה שאלות, עד שפתאום ז'וזף נכנס
לחדר אוחז בזרועו של הפושטק שנתקלתי בו קודם.
"האיש הזה ניסה לגנוב טישו מתיק של אישה זקנה ומסכנה. יש לנו
מזל שהלכתי לאונן" אמר ז'וזף.
"כל הכבוד ז'וזף!" אמר סלימן.
"לא עשיתי כלום! שערורייה!" אמר הפושטק בכעס.
לפתע ראיתי שהוא הבחין בי והתחיל למלמל משהו.
למזלי, הייתי בקורס לקריאת שפתיים בכיתה ב', אז יכולתי לקרוא
את המלמולים שלו: מטומטמבל! חושב את עצמו הוט שוט! אני אראה לו
מה זה!
לא ידעתי למי הוא מתכוון: אליי או לז'וזף?
"אלייך אני מתכוון יא עאוור!" צעק עליי הפושטק, והבנתי שאני
חושב בקול רם.
"כן, כבר שעה אנחנו מתעלמים מהשטויות שאתה חושב לעצמך" אמר
סלימן.
"אתה כזה פתטי. עאלק משלוחי רהיטי חרסינה. אתה בלש גרוע מאוד!"
אמרה לוקרציה והמשיכה בדבריה:
"איזה שטויות האידיוט הזה חושב לעצמו. כל הדרך הייתי צריכה
להקשיב לשטויות שהוא אומר לעצמו."
"כמו מה?" שאל ז'וזף.
"שאני ודרופי חטפנו בני ערובה, דרשנו כופר ורצחנו את בני
הערובה ואז נתנו שוחד לשוטרים מושחתים."
"נכון" אמר ז'וזף.
"מה זאת אומרת נכון?" שאל סלימן.
"מה שהיא אמרה" אמר ז'וזף "היא והאיש השני שקורא לעצמו דרופי,
באמת עשו מה שהם עשו ואז נתנו לי כסף שהם שדדו מבנק כדי שאני
אעלים עין".
"אידיוט שכמוך!" צעקה לוקרציה.
"עכשיו אני יודע לאן שלושתכם הולכים" אמר סלימן.
"מי זה שלושתכם?" שאל ז'וזף.
"דרופי, לוקרציה ואתה" אמר סלימן כשהוא שם לשלושת הפושעים
אזיקים ומוביל אותם לבית הכלא השכונתי.
"הישאר כאן שומואל!" אמר סלימן.
"טוב" אמרתי וחיכיתי שסלימן יחזור מבית הכלא השכונתי.
סלימן חזר אחריי 5 דקות ופנה אליי:
"שומואל! איך ידעת את כל זה?".
"אינסטינקט של בלש. ובבקשה קרא לי שום, הבלש בעל המום".
"בפעם הבאה שום, תחשוב בשקט כדי שלא תתגלה"
"בסדר, אני אשתדל" עניתי לסלימן.
סלימן הזה באמת אדם חכם, אבל הוא דומה לקוף.
"עוד פעם אתה חושב בקול רם!" אמר סלימן.
"אופס! מחק את זה מהרקורד!" אמרתי ופניתי לדרכי.
ובזאת מסתיימת תעלומת האנשים בעלי אותו הגובה.