הנה ציפור שיר שורקת [היה יושב ומטפטף מילים אל דף לבן. יושב
אל שולחן בבית קפה וכותב אל דף לבן עד כאב. כעת היו אלו מילים
ארעיות, "איני מצליח להחזיק מחשבה יותר מכמה שניות" היה אומר,
אלפי עמודים לבנים ספוגי דיו, ספוגי גיבובי משפטים חסרי הקשר
המשמשים מראה עכורה לאדם, "איני מצליח להחזיק מחשבה יותר מכמה
שניות" היה אומר. אח... השריקה הזו, תמיד השריקה. היה תוהה אם
הייתה שם גם לפני שנולד (עד כמה שניתן לתהות). השריקה הייתה
פס-הקול של חייו. כתזכורת נצחית לאדם שהוא באמת. לתודעתו,
לחייו, שאינם אלא כלא מטאפיסי. בילדותו, שהשריקה עוד הייתה
חלשה יחסית, שעות היה יושב בחדרו באפילה ומנסה לשחזר את הקול
המהדהד בגולגלתו בפיו, אולי הוא ייעלם. אך ילדותו היא שנעלמה,
נבלעה בזכרונו. הרופאים המליצו על הקשבה לרדיו כשאינו מכוון.
רעש לבן. לא עבד. עדיין שריקה. יום אחד, בעת כתיבת מכתב גילה
שהכתיבה יוצרת שקט. אך כיום גם זה כבר לא עובד כל-כך. אחת
ממחשבותיו האחרונות הייתה שכל זה עתיד להיגמר בקרוב, השריקה
הייתה קרובה לכיליון עולמו הפנימי, ובקרוב תכלה את הגוף גם כן.
אכן כך זה קורה. תודעתו נמוגה מזמן, וגופו החל להתפורר. כעת
אינו אלא מכונה כותבת. בקרוב מכונה זו תכבה ותגוז לאפר. אולי
גם השריקה.] ועפה.