היא שוטפת אותי בבוא הסתיו. לקראת סוף הדיסק, בשיר האחרון.
ואולי נאמר כבר הכל, בכל-זאת היא שוטפת. התחלות, כל-כך הרבה
התחלות, לא הספקתי לסיים משהו אחד כמו שצריך. והיא באה כמו גל,
מלאה בקצף נעורים.
כל-כך יפה היה, וגם אם לא, כל-כך יפה נזכרתי. כל-כך הרבה סרטים
ראיתי שהפכתי כזה במאי מוצלח. מעמיד אותם בכל מיני זוויות,
מסיע את המצלמה במסלולים חרוכים מרגש. הכל היה מושלם בסרט
הזה.
הליהוק היה פנטסטי. לא הייתי חושב על שחקנים טובים יותר גם אם
היה ממתין לפני כל הקאסט של הוליווד. לא הייתי חושב על פרטים
קטנים טובים יותר. לא הייתי חושב על תזמון טוב יותר לשפוך מיץ
בטעות. הפוקוס היה כל-כך מושלם שלא הרגישו בו עד עכשיו.
והקלוז-אפים שנחרתו חוזרים אלפי פעמים במהירות האור.
אולי זו תופעת לוואי של הנוף פה באוטובוס, עכשיו שאני נשטף
ככה. אולי בגלל שהוא כל-כך זר לי. כל-כך הזוי וירוק. והיום ירד
הגשם הראשון. הפעם הראשונה שחויתי את טיפותיו בעיר אחרת משלי.
אולי בגלל זה היא שוטפת. אף פעם לא אשכח את הדרך. בשבילה אני
חי.
צירי לידה של מוות בהקיץ. כואב לי. והשריר ההוא, שכל-כך מוערך
יתר על המידה, עוד רגע ומתפוצץ. אני רגיש מידיי. או שזה בגלל
העליות והירידות. עכשיו מישור. כל אחד מסוגל להרגיש ככה? אני
לא בטוח.
אף פעם לא הסתרתי את זה מעצמי, גם כשהרגשתי מתנשא.
כל החיוכים הקטנים, כל תמונות הסטילס שבמקור היו נעות.
למה לך לבוא עכשיו? ואיך חלפו כל הימים? ואיך כל-כך מהר?
אני עוד כל-כך צעיר ומרגיש כאילו קברתי חצי היסטוריה מאחורי.
כל כותרות העיתון והתחנות המרכזיות.
ומגשי פיצה עם חתיכה אחת בפנים שחבל עליה כל-כך.
אבל אף פעם לא נשארתי רעב, החיים דאגו לכך.
ומי כיוון את הסאונד? הילדים הקטנים ההם שצעקו תמיד בשכונה. מי
כתב להם את המילים? הרי היה זה לחן מרגש כל-כך של שיר ילדים
בלתי פוסק, חציו ממותק בבכי, חציו בצחוק מתגלגל מתוך פה חסר
שיניים קדמיות. כל העולם שמח עכשיו.
ולאמא ואבא כבר נולד נכד שני, חדלו הם להיות אמא ואבא בלבד.
ואבא נראה פתאום הרבה יותר אצילי. ושוב השריר הזה מתכווץ.
ואמא, אם הייתה מספיק תקשורתית הייתה הופכת הבן-אדם הנערץ
ביותר עלי אדמות. אבל טוב לה ככה. כל-כך יפה הנעימה הזו ברדיו,
מכריזה בעוז כי יום שישי, וכל שדרני החדשות עם הקול הזהה, כולם
עוזרים לה לשטוף אותי עכשיו, לזרום בי עד כלות הנשמה.
בסך-הכל ילד אני מזכיר לי. אך זה מכבר נתמלא ארנקי מסמכים כאלו
או אחרים שגם אם תרצה או לא מגדירים אותך כיותר מקטין.
וכשחושבים על זה בדיעבד, כולם צדקו. איבדתי את כל כלי הכתיבה
שקנו לי אי פעם, כי הנה בא הראשון ההוא ואין לי אף לא עט עלוב
אחד. שמישהו יחזיר אותי לכל-בו שליד העבודה של אמא, עכשיו!
בחוסר סבלנות של פעוט רעב. עדיין לא מרפה, בגלים.
זמן איננו מהווה מרכיב בנוסחא. הרי לימדוני כי זמן הוא מעגלי
מטבעו ורק אנחנו המעוותים מסתכלים עליו כגראף עולה. כל הגילאים
יחדיו, פוגשים האחד את השני, מטיילים בנופים השונים, בין
רשימות השירים השונות שליוו את הנצח הזה שעודנו מתנגן. מיותר
לבכות וכבר נגמר השיר. ריק מחריש אוזניים של אוולות לוחץ עכשיו
מבעד לאוזניות.
מתנשא ומנוכר חשבתי מה הם מבינים כל הנוסעים האלו? מה הם
מבינים?
האם עליה, זו שלימיני, עברו כאלו שנים? לפי הצורה בה היא מדברת
אל הסלולרי ניתן לראות שלא. כל-כך נמהרת ונלהבת להוציא מה שיש
לה, כאילו שמשנה היא סדרי עולם ומיקומי כוכבים. היא אף פעם לא
הקליטה כאלו שירים עם כפיר, היא לא הייתה ביום ההוא שסיפרתי
לילדה הזאת את כל מה שפחדתי ממנו. היא לא התאהבה
באמת ובתמים. מה היא מבינה?
ואולי זה רק אני, ואולי נאמר כבר הכל ואין לי מה להוסיף לזה.
הגעתי הביתה. |
