כמו בכל יום ראשון, או למען האמת, כמו בכל יום,  זואי וליאם
רבים, זה לא משנה על מה, העיקר שהם רבים. מעבר לזה אין  להם
משמעות כזוג. הפכים מוחלטים. ישרים שמצליחים לפגוע בכל פעם אחד
בשני. רבים ,משלימים, ממשיכים לריב, משלימים שוב, אין רגע דל
בזוגיות שלהם. זואי היא נערה יפה, שיער ערמוני גולש, עיני שקד,
נחמדה וחייכנית. ליאם , או כמו שההורים שלו קראו לו -לירון
(הוא אינגלט את זה) הוא גבוה, מאוד גבוה, רזה למדי, ציניקן ללא
תקנה, ובד"כ הולך עם תספורת בסגנון דירק נוביצקי. איכשהו, יצא
שהם ביחד, הייתה אז גם אהבה גדולה פעם, אפשר אפילו לומר שרגש
תמיד היה, אם זו אהבה או שנאה, זו כבר שאלה אחרת, שאולי גם הם
לא יודעים לענות עליה.

הפעם הגורם לריב היה הקעקוע החדש של זואי, היא רוצה לעשות אחד.
הדעה של ליאם על קעקועים ,גובלת בפאשיסטיות. כאשר פאשיסטיות
נותרת הרחק מאחור, בעוד ליאם שועט קדימה. כשזואי סיפרה לו על
זה, היא עוד לא ידעה על המניפסט הפשיסטי של הבחור, במחשבה
לאחור, היא גם לא הייתה רוצה לדעת, אבל , היא עשתה מעשה שהוא
כמו להוציא את הפקק באמבטיה, חלק מהמים בטוח ירדו, מאחר שבגוף
של ליאם, כמו רוב בני האנוש ,מכיל 70 אחוז מים, אחרי השיחה
חוצבת הלהבות, נותרו לו בערך 20 אחוזים שאינם צחיחים במדבר
ההוייה של ליאם. זואי נעלבה, כעסה, השלימה עם העובדה, והחליטה
שהיא לא שמה על החבר שלה, בלשון המעטה, או במילים אחרות, אם עד
עכשיו זואי חשבה על קעקוע חמוד וקטן של לב, אי שם במעבה הגוף,
היא עכשיו תחת הרצון העז לקעקע את קרב ווטרלו על גבה, במקרה
הטוב.

בסופו של דבר, דולפין קטן ומסטול מצא את דרכו אל עבר השכמה,
מצד שמאל.  ההחלטה השניה החשובה שהיא קיבלה באותו יום, זה לקחת
איתה לכל מקום מצלמה קטנה, להנציח את הבעת פניו של ליאם , לרגע
שבו הוא יגלה את זה.

וכאן בערך נגמרת ההקדמה, ומתחיל הסיפור (כן ,כן, עד עכשיו זו
הייתה הקדמה)

זואי התעוררה בוקר אחד, יום שלישי כנראה, והחליטה שהיא לא רוצה
יותר לראות את ליאם בחיים שלה. בהתחלה, היא לא ייחסה לזה שום
משמעות מיוחדת, אחרי הכל, כל בוקר היא קמה עם כזאת הרגשה.
למעשה, הימים שבהם אין כזו הרגשה, הם ימים נדירים.
כל זה היה עובר ונשכח, אלמלא ליאם התעורר באותו בוקר בדיוק, עם
אותה הרגשה בדיוק, ואצלו זה היה טיפה יותר נדיר, הרגשות שלו
בד"כ בילו את רוב ימייהן בהדחקה, בתוך תא אפל ומוזנח בירכתי
המוח שלו, הדלת של התא הייתה חלודה לגמרי, והמפתח הלך לאיבוד
אי שם, בזמנים החשוכים בגן זהבה.

הוא התקשר לזואי, בשעה מוקדמת ביותר , תשע לפנות בוקר. (סטלן
שכמותו לא פותח בכלל את העיניים לפני חצות היום), ובקול צרוד
אמר לה:"זואי, אנחנו צריכים לדבר..."
זואי ענתה לו מתוך נים-לא-נים "בוא אלי, ונדבר".וניתקה.
ליאם יכל לעמוד על זכותו למקום ציבורי, כדי שזואי לא תתפרץ
עליו וכל זה, אבל הוא בכל זאת הסכים לנהל את השיחה בביתה של
זואי, קודם כל, כי הוא רצה לתת לה להגיד את כל מה שהיא חושבת,
בלי משוא פנים, בלי פחד, כדי שיוכל להתקיים ביניהם דיאלוג
סיום, שבסופו כל אחד יוכל לפנות לדרכו. וגם בגלל שהוא ידע שאם
הם ייפגשו במקום ציבורי, הדבר הראשון שזואי תעשה יהיה סצנה,
שיגרום לכל שחקני "משחק החיים" לדורותיהם לפרוש לתוכניות
דוקומדיה בערוץ 8. חוץ מזה, שאת החדר של זואי הוא מכיר ,הוא
יוכל לתמרן את זה, שלא יהיו בהישג ידה חפצים חדים, סכינים,
כוסות זכוכית, בובות בארבי, ושלט אוניברסלי שנראה כאילו
שהאכילו את שלט המכונית בסטרואידים, לא, הוא צריך להיות בטוח
שזואי לא תפגע בו בדרך כלשהי, למרות שהיה לו ברור שהיא תנסה,
כמעט כמו העובדה שהשמש זורחת (כל יום החל מהשעה 11 וחצי, הוא
לא היה בטוח בקשר למה שקורה לפני זה). עם קצת מזל,והרבה תזמון,
הוא יצליח לצאת מזה בשלום, או לכל היותר עם שריטה / נשיכה /
איבר קטוע , הוא יסתדר.

הוא נכנס להתקלח, השעה כבר הייתה עשר וחצי, בשעה רבע לאחת עשרה
הוא יצא מהמקלחת, נוטף מים. הוא מעולם לא האמין במגבות.
(לזכותן ייאמר, שהוא מעולם לא נתן להן צ'אנס). אחרי רבע שעה של
התייבשות בשמש, הוא התלבש. חולצת- טי עם כיתוב כלשהו, הוא
מעולם לא טרח לקרוא את החולצות שלו, מכנסיים קצרות, סנדלי
אצבע, משקפי שמש (תוצרת "סופר-קול תעשיות בע"מ") והמפתחות של
האוטו של אבא, רובר.הוא הלך למטבח, לקח לעצמו ארוחת בוקר בשרית
ומשביעה, כוסית "לף" לאיזון מצב הרוח, ויוצאים.

לאחר רבע שעה, שלושה חתולים , שני כלבים, ושכן, הוא הגיע לביתה
של זואי.
זואי הייתה מסוג הילדות , שאם היא רק הייתה מבקשת, היה לה סוס
פוני. אולי אפילו אורווה. הוריה אפילו היו קונים לה אחד, אלמלא
הם חששו שהיא תצבע אותו בשחור, ותצייר עליו פסים של אש, זואי
הייתה ילדה של "הארלי דיווידסון" ומלבורו לייט, לא של סוסי
פוני דפוקים ובארביות מושלמות. הדבר שתמיד הפתיע את ליאם
,הייתה העובדה שהחדר של זואי לא מלא במזרונים על הקירות.הוא
החנה את האוטו ברחוב של זואי, זה היה רחוב שקט , של אנשי
צווארון כחול, שעובדים משמונה עד חמש, ולפעמים נאלצים להישאר
במשרד עד אמצע הלילה. בשעה 11 , אין נפש חיה, שלא לדבר על
אוטו, ברחוב הזה.

הוא דפק על דלתה של זואי, ונכנס פנימה, הוא ידע שאף אחד לא
יפתח לו, והוא גם זכר שהם בד"כ לא נועלים, מאותה סיבה. ההורים
של זואי היו מסוג האנשים שהיו צועקים "פתוח" אם הם היו אי פעם
בבית, אבל בד"כ כשההורים של זואי היו בבית, רוב תושבי השכונה
שמרו על מרווח ביטחון. אבא של זואי, היה מסוג האנשים, שעובדים
בתור רואי חשבון, אבל חושבים כל בוקר על  לרסס את כל המשרד
בקליעי  5.56 ואילו אמא שלה הייתה עקרת בית בורגנית מהדור
החדש, הסוג שמבלה בקניונים, מסיבות , ובעיקרון, בכל מקום שהוא
לא הבית. קרקע גידול פוריה במיוחד, בשביל ילדה כמו זואי.
זואי שנאה את ההורים שלה, בערך כמו שהיא אהבה אותם. הם היו
החלום של כל טינאייג'ר ממוצע, אף פעם לא בבית, לא אומרים לך
מתי לקום, מתי ללכת לישון, מה לאכול ,חיים בסבבה. בדיוק מאותם
סיבות זואי שנאה אותם. למה לכל הרוחות הם לא יכולים להיות
אחראיים קצת, לתת לה למרוד קצת, איך לכל הרוחות היא אמורה
למרוד את גיל 16 כשההורים שלה מבלים במסיבות כל הלילה? היא
הייתה אחראית יותר מרוב החברות שלה, עד כמה שהיו לה, והיא פשוט
ידעה שבגיל 29 הכל יחזור, והיא תעזוב את העבודה הבורגנית שלה
בשביל להיות מדריכת צניחה, ולא משנה שיש לה פחד גבהים והכל.
היא פשוט הייתה יצור כלאיים של ילדה בת 16 ואישה בת 30.

ליאם עלה לחדר של זואי, ודפק בדלת, הוא לא ידע איך זואי ישנה,
ובמצב אחר, אולי היה לו נחמד לדעת, אבל לתפוס אותה במצב
אינטימי, רגע לפני שהוא מדבר איתה על לעזוב אותה, עלול לעלות
לו ביוקר, אולי אפילו באיבר חישה כלשהו.לא, הוא לא יעשה כזו
טעות. הוא דפק על הדלת, וחיכה שזואי תרשה לו להיכנס. זואי
מעולם לא הייתה נערה שמקבלת את הפלישה לטריטוריה שלה כמובן
מאליו. זואי אמרה לו להיכנס, להוריד סנדלים, ולא לדרוך על שום
דבר שהוא לא פני השטיח. הוא עשה כמצוותה, למרות הטעות הטקטית,
שאם המצב ידרדר, והוא ייאלץ לברוח כל עוד נפשו בו, הוא ייאלץ
לעשות זאת עם הסנדלים ביד, מה שאומר שיש סבירות גבוהה מדי (1
ל4) שהוא ידרוך על חפץ חד כלשהו, ויגיע לבי"ח בצורה שבה לא
ניתן להאשים את זואי בהקשר פלילי כלשהו. הוא נכנס לחדר, היא
ישבה על המיטה, עם כותונת לילה של מלאכי הגיהנום, מכנסון קצר
מתחתיו, וחוסר איפור מוחלט, מה שהכריח את ליאם להסכים שהיא
באמת יפה. היא חייכה אליו, את אחד החיוכים שיכול לגרום לכלב
זאב להתחבא מאחורי חתול רחוב, והוא, מתעלם לחלוטין מהאיום
הסמוי ,התיישב על המיטה, וסקר את השטח. קודם כל , הוא שאל
לשלומה, היא שאלה לשלומו, פורמליות. כמו הספירה של שלושת
הצעדים בכיוון ההפוך במערב הפרוע, רק עם פחות חוקים, וטיפ-טיפה
יותר אלימות פוטנציאלית. "זואי, יקירתי, אני רוצה להיפרד, קשה
לי עם היחסים הבעייתים בינינו, ואני רוצה להמשיך הלאה, אל
מישהי שאני רק אוהב, ולא גם אוהב וגם שונא, ובעיקר עסוק
בלריב." היה רגע של שקט, מעין שקט שלפני הסערה , ועוד איזו
סערה זו הולכת להיות... כך לפחות חשב ליאם. אבל לפתע, הבלתי
צפוי קרה. זואי התחילה לבכות, עם דמעות אמיתיות, ומין קול
מוזר.  ליאם מצא את עצמו בעל-כורחו מחבק אותה.
זואי נתנה לו נשיקה על הלחי, ואמרה לו ללכת, תוך כדי התבוננות
מעמיקה בסובב אותה. ליאם הסתכל עליה, כ"כ קטנה ופגיעה. הוא יצא
מהחדר, פוחד להביט לאחור ולראות את זואי,  מאוכזב מעצמו, כשכל
מה שהוא רוצה זה רק שהיא תרביץ לו או תעשה משהו שיגרום לו לדעת
שהוא קיבל החלטה נכונה ולא סתם סיים את היחסים שלו עם מישהי
שיכול להיות שהייתה אהובתו, הוא יצא לאט לאט מהחדר, עצוב
ומהורהר,  וממש צעד אחד לפני שנעלם מטווח הראיה של זואי, נשברה
עליו כוס זכוכית. אחוז כאבים, ומחוייך, הוא יצא החוצה.