מודעת לחלוטין לקושי שבדבר,
היא לוקחת צ'אנס.
אותו צ'אנס שהיא לקחה כבר בעבר,  ונפגעה.
בנשימה ארוכה, מנסה לשאוף את כל אוויר העולם בריאותיה הקטנות.
חושפת טפח אחר טפח, ומתגלה לאט לאט במלוא הדרה (או שמא, כלל לא
הדר?),
פגיעה לגמרי.
מסירה מעליה מחסום אחר מחסום בחשש רב,
שהרי כל מחסום שכזה- לקח לה זמן רב לפתח.
וכעת היא עומדת שוב, אל מול אדם אחד שנבחר בקפידה,
ומראה לו את כל כולה, כל נקודה בה- אלו שיגרמו לה בן רגע להיות
המאושרת שבאדם, לעומת אלו שיגרמו לה רק כאב וצער,
ומקווה שידע על אילו נקודות ללחוץ.
ממשיכה לקלף מעליה שכבה אחר שכבה בפרקי זמן ממושכים ומתוכננים
היטב, בפחד רב, ובעדינות.
בתום ההתפשטות הנפשית הזאת, היא מקווה שעשתה את הצעדים
הנכונים, מייחלת לעצמה שלא להיפגע, שלא למצוא את עצמה עוטה שוב
את אותן קליפות, בונה שוב את אותן חומות,ולבסוף,
נותנת לעצמה להיסחף עם כל אשר היא מרגישה.