שני ילדים יושבים בארון בורחים מהלא נברח,
שתי צלליות של דיכאון, של זיכרון נשכח.
שני גופים מתחבאים בחשכה ללא מודעות,
ללא אהבה, ללא אופי, ללא יכולת התנגדות.

ולפעמים מישהו מדליק את האור והם מסתנוורים,
שתי צלליו על הרצפה בארון דוהים ונעלמים
והלילה הוא חבר שלהם, הוא שומר אותם בסוד
ומלטף אותם באהבה ובשקט כשהם מתחילים לרעוד.

שתי בובות סמרטוט יושבות בארון מסריחות מריח עש,
שתי נעליים לא תואמות שבוכות ברגעי חשש.
שתי אהבות ישנות נכזבות ברגעי תשוקה וגעגועים,
רגע של בכי ורגע של סבל מול רגעים קטנים של חיוכים.

ולפעמים מישהו מדליק את האור והם מסתנוורים,
שתי צלליות על הרצפה בארון דוהים ונעלמים
והחושך הוא חבר שלהם, הוא שומר אותם בסוד
ומלטף אותם באהבה ובשקט כשהם מתחילים לרעוד.

שתי בריות יושבות בארון נזכרות בעולם שבחוץ,
שתי נקודות אוצות לפרוץ החוצה אך מחפשות תירוץ.
שתי דמעות זולגות מלוחות נספגות במעילים שבארון,
מספגות בנפטלין כולן ריקות מלאות בדיכאון.