מתיישבים לנוח, באמצע הטיול. אני כרגיל מתיישב על איזה סלע,
קצת מרוחק מכולם, רועי כרגיל מתיישב ומתחיל לפטפט על העולם,
היקום וכל השאר. "בעצם אם תחשבו על זה כל אחד יכול לראות את
החיים שלו בתור מן שביל ארוך, שהוא אף פעם לא רואה מה יש מעבר
לסיבוב הבא. הוא רק יכול להמשיך ללכת וללכת, ומידי פעם לשבת
לנוח בצד. לפעמים השביל מתפצל והוא צריך להחליט לאיזה כיוון
להמשיך, אבל בסופו של דבר..."
כנראה שמשהו מלהגיו של רועי חדר דרך עיניי העצומות, כי פתאום
ראיתי מולי תמונה של שביל ארוך ויפהפה, נפרש בין עצים וגבעות,
בתוך נוף פסטורלי ושונה לחלוטין מהמדבר בו היינו. ואני צועד על
השביל, לא רואה מה יש מעבר לעיקול הבא, אבל בכל זאת ממשיך
לצעוד. ולידי צועדים שני חבריי הטובים, אחד מימיני ואחד
משמאלי. אנחנו צועדים ביחד, מדברים וצוחקים, לא מודעים כלל
לעיקול ההולך ומתקרב ולסכנות שהוא עלול להביא איתו. אני ממשיך
ללכת, ופתאום שם לב שנשארתי לבד על השביל. כשאני מסתכל אחורה
אני מספיק לראות שכל אחד מהם פנה בהסתעפות קטנה של השביל,
שבכלל לא שמתי לב שהיא קיימת. אבל השביל לא מרשה לי לעמוד
ולהסתכל אחורה יותר מידי, ואני ממשיך ללכת. אני צועד עכשיו
לבדי, נזכר בצעידה המשותפת שנקטעה רק לא מזמן, חושב מה גרם להם
לעזוב את השביל הנעים שלנו ולפנות לשביל צדדי יותר ומדמיין מה
עובר עליהם בשבילים שלהם ואיזה אנשים אולי הם פגשו. בעוד אני
שקוע במחשבותיי, וכמעט בלי שאני שם לב, מצטרף אליי מישהו והולך
לידי בשקט. אני בוחן אותו, מחייך אליו, ואנחנו ממשיכים לצעוד
בשביל, כל אחד שקוע בהרהוריו, ובכל זאת, יש תחושה שאנחנו
צועדים ביחד. לאחר מספר עיקולים, עליות וירידות בשביל הדרך
מתפצלת לשניים. אנו עוצרים לרגע, אך השביל מאיץ בנו להחליט
ולהמשיך ללכת. הוא מחייך אליי חיוך אחרון ובלי מילה בוחר והולך
לאחד הכיוונים. ואני, שנשאר עומד לבד יודע שעליי לבחור בכיוון
השני. אני הולך בשביל שבחרתי, תוהה כל הזמן מה החמצתי בשביל
השני וכמעט לא שם לב לשביל שלי. הנוף משתנה לאט לאט, השביל
נעשה צר יותר ויותר עד שהוא נעלם לחלוטין. לפניי הנוף אחיד
לחלוטין, ללא שום שביל נראה לעין. אני מתיישב על סלע ומתחיל
לחשוב. מה אני עושה עכשיו? אין שביל שיוליך אותי למקום רחוק
ולא נודע, אין גם מישהו שיחליט בשבילי לאן ללכת. העולם פתוח -
לכל הכיוונים, מלבד כייון אחד: הדרך חזרה.
"היי, מה אתה תקוע שם על הסלע הזה? תרד קצת אל העם", אני שומע
את רועי קורא אליי, "ומה דעתך? איך הייתי מתאר את שביל החיים
שלך?" כנראה שהשיחה המשיכה להתגלגל באותו כיוון מאז שהפסקתי
לעקוב. "עזוב, לא הבנתי בכלל מה השטויות שאתם מקשקשים שם", אני
אומר תוך כדי שאני קם מהסלע, "יאללה, נמשיך ללכת לפני שיחשיך".
"אני לא מבין למה אנחנו בכלל ממשיכים לסבול אותך", רועי צוחק
אליי, ובכל זאת כולם קמים ואנחנו ממשיכים לצעוד בשביל, שמה
שבטוח הוא יוליך אותנו אל חניון עד סוף היום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.