אני לא בדיוק יודעת מה לרשום, לא הכנתי טיוטא וגם לא חשבתי על
נושא.
בדרך כלל אני מאוד מחושבת, כותבת כל דבר פעמיים לפני שאני
מעתיקה נוסח  סופי שאני שלמה איתו. אבל אני כבר לא שלמה עם
עצמי ככה שזה לא צריך לשנות הרבה.
פעם חשבתי שלכל דבר יש סדר ושהכל בסופו של דבר מסתדר, כמו
ברומאנים העבים שמוצגים בחלונות הראווה הסיפור מתחיל באיזון
כלשהו בין הדמויות ואז העלילה מסתבכת, מתפתלת, ובסופו של דבר
מגיעים לשיא בו הכל מתפוצץ והכל נחשף. השיא בדרך כלל מלווה
בדמעות אין ספור ובהבטחות מלאות תקווה ואחרי השיא הכל נרגע.
הכל פתאום מתאזן מחדש.
ולאו דווקא חוזר לאיזון ההתחלתי , בדרך כלל נוצר איזון חדש
וטוב, והכל מסתיים באופטימיות ובשלום. חשבתי שאני מסוגלת
להתמודד עם הכאב ,לחכות לשיא שלי וככה בסופו של דבר להיות
מאושרת לנצח.
זה מה שחשבתי לפחות, עד שהעלו בפני משפט חכם. "אבל מה קורה אחר
כך?" ובאמת מה קורה אחר כך... שאלה מיוחדת במינה...מה קורה
מהרגע שהדפים נגמרים, הרי שאם הדמויות האלה חיות ואפילו רק
בדמיון הרי שהם ממשיכות להתקיים גם מעבר לדפים הספורים של
הרומאן... הם ממשיכים הלאה....הם מתפתחים.
ומאיפה לי שחייהן של הדמויות לא מסתבכות שוב? ואולי האושר שלהם
לא היה כל כך נצחי ומתוק כמו שתואר בסצנה האחרונה של הספר.
ואם זה נכון, אז מה זה בעצם אומר עלי, מה זה אומר על העולם
הזה?
זה לא מסתדר לי...מה אם מה שחשבתי שהוא השיא של הכאב שלי הוא
בעצם רק הגלגול הראשון של הכאב...ומה אם בעצם אני חיה בעולם
שתקוע במחזוריות בלתי פוסקת של כאב?!?
יותר מדי שאלות, וקשה לי להתמודד איתן כשאני שקועה בשיא הכאב
הנוכחי, אבל אין מי שיענה עליהם, ובעצם אין תשובות באופק...
אני משערת שהגיע הזמן לסגור את הספר, את הרומאן העבה שלי שדומה
לאלה שמוצגים בחלונות הראווה.
הגיע הזמן לסגור אותו אחת ולתמיד.