"תני נשיקה, מה את אומרת?"
בשלושים השניות ששני האנשים הקטנים
האינטלקטואלים-ליברליים-מלאי-הנימוקים של ה"כן" וה"לא" התווכחו
בתוך הראש שלך, את חשבת על זה שברגע זה הלכו כל הסיכויים שלך
להגיע למיטה עם ברק מאור.
"אתה לא יכול להגיד את זה בצורה קצת פחות רומנטית?" אמרת תוך
שיעול קטן בזמן שהראש הגדול שמחובר לפה שחייך רכן מעלייך ונדבק
לשפתיים חסרות התנועה שלך לכמה רגעים מגושמים.
בהית בבגוף הגדול שלו כשהוא יצא החוצה עם חיוך ממתיק סוד של
ניצחון אסור וקיללת את כל הפסיכולוגים המשוגעים שנולדו או
יוולדו באשר הם, כל כתבת שמנה במגזין נשים פמניסטי, כל הומו
קוקסינל פריק שהחליט ללכת אחר ליבו באמת, לממש את האהבה שלו
ולצאת מהארון, כל סלבריטאי חסר מנת משכל שהולך ללמוד קבלה או
בודהיזם, וכל יוצא סיירת מטכ"ל רוצח שהלך לחפש את עצמו בהודו.
באותו זמן מישהי אחרת, 40 ס"מ, 20 נשיקות, 10 ק"ג וקיר גבס אחד
ממך, שוכבת על הגב, ריקה, מקשיבה למוזיקה ישראלית ישנה. מישהי
אחרת שעוד לא שכבה על הגב כשזין מחובר לגוף גדול חסר חשיבות
מעליה, וגם לא שכבה על הגב מחוברת לגוף אחר, כשהפנים המחייכות
עם חיוך הירח שכובות מעליה, והפנים שלה מחייכות אליו בחזרה.
הלוואי וגם אני אפגוש כבר את המנייאק שלי... לפחות אני עדיין
יכולה להתחתן עם ברק מאור, היא חשבה, מקללת את כל האנשים
שחושבים ושמסיתים הסתה מסוכנת, כופרת וזדונית לכך שהמחשבה היא
אלוהים. הלוואי ולא היית חושבת כל כך הרבה, שוב חשבה.
שלושה ספסלים רטובים מעץ, שתי דלתות, שירותים מסריחים ומטבחון
נעול אחד ממך, יושב ישיבה מזרחית, בלי גרבים כדי שלא ילכלכו חס
ושלום את הסדין עליו ספר עבה באנגלית שבטח הוסרט על פיו סרט
שבטח קיאנו ריבס או לפחות ארנולנד שוורצנגר שיחקו בו. מבט
מזועזע נראה כשהזו מהחדר ממול באלכסון פתחה את הדלת ונכנסה
כשהרגליים היחפות שלה נוגעות ברצפה וקראה לזה הגבוה שראה לה את
התחתונים מאחורה במקרה ואחר כך חלם עליה שני חלומות וחצי בלילה
אחד. "אבל הרצפה! היא מלוכלכת!" אמר.