מככבת במוחי
כמו סרט שלא נגמר
כמו אישיות שלא אוזלת
אפילו אחרי גורל מר
ידעתי מי את
אבל לא טרחתי
לא חשבתי
לא הבנתי...
עכשיו זה כבר נגמר
ואיפה את, איני יודעת
אני מצטערת על הכל
אפילו שאין לי מה
מה שלא קרה כאן,
מה שאיני מבינה
איך אדם נעלם
סתם כך
בלי כוונה
זה מוזר לראות אדם בראש
ולחשוב
"הוא איננו כאן"
זה מוזר לחיות בשני עולמות
בדמיון, ובמציאות שכאן
את יכולה לחיות לנצח במוחי
אבל אין זה אמיתי
עולם שלם שמתפרק
אבל בעצם,
מעולם הוא לא היה שלי...
שיר זה נכתב לזכרה של שירה אלבז, בת 16 מרעננה שטבעה למוות
בחוף דבוש לפני מספר שבועות.
למדתי באותה שיכבה עם שירה אבל מעולם לא היינו חברות. עכשיו
כבר אבוד...
יהי זכרה ברוך. | 