[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
עלה של ורד

"הבטת פעם לתוך עלה של ורד?" היא שאלה אותי בלי להביט בי, ידיה
אוחזות בענף הקוצני וטיפה קטנה של דם יורדת כאילו בלי שהיא
מרגישה אותה על הגבעול העדין שהיא רק קטפה לפני רגע.

העננים מעליה קודרים, משמיעים קולות של לקראת גשם והיא בחולצה
קצרה חושפנית מראה בטן חלקה ישרה מלאה בשרירים של שנים של
אימון, כלל לא מתייחסת אליהם, הרוח מעיפה את השיער השחור הארוך
שלה לכל הכיוונים אבל היא מרוכזת בעלה של הורד האדום שהיא קטפה
רק רגע לפני כן.

אני רועד מקור, מביט בה חולמת בהקיץ על מקומות רחוקים, "ילדה
של הודו" אני קורא לה, שנים כבר שאנחנו ביחד ומאז הטיול שם היא
לא פה, נכון, היא חזרה לארץ לפני שלושה חודשים אבל היא השאירה
שם משהו שמושך אותה בכל פעם שוב ושוב להודו, אני זוכר את
הטלפון הראשון שלה משם אחרי בקושי יום "אני חוזרת, אני לא
יכולה, זה נורא" היה המשפט הראשון שלה, ואז השיחה התנתקה, אני
חיקיתי שהיא תחזור אבל מאז עבר יותר משבוע לפני שהיא הגיבה
שוב, "לאן נעלמת" שאלתי אותה אולם התשובה שלה הייתה שונה,
מנערה מפוחדת שיצאה בקושי מהבית ובקושי שירתה בצבא, נערה
שלשכנע אותה לצאת החוצה מהארץ היה כמו לחצות את המדבר ביום
חמסין ללא טיפת מים. משהו התרחש, התשובה שלה הייתה מלאת
ביטחון, המרץ בקולה היה מדהים והמילים שבדרך כלל היה צריך
למשוך אותם ממנה בכוח שטפו החוצה בגל של הנאה.

הימים ימי קיץ ואני עובד כמציל בחוף הים, ילדונת ניגשת עלי
שואלת אם אני יודע איפה אימא, אני משמיע קול ומיד מגיע אישה
נאה לבושה בבגד ים עתיק וחוטפת אותה ממני בחצי התנצלות, ממשיכה
הצעקות על הילדה של למה את מתרחקת ונעלמת בתוך גוש הקהל
שמסביב.
אני בקושי בן 24, שנה ראשונה פה בסוכה עם שני החברה הוותיקים
מאחורי, אני צופה לים לכיוון הגלים והם צופים על החוף לכיוון
זו עם הביקיני. אני מזהה לרגע מוקד רעש בכיוון הים ומזנק
לכיוון החוף מהסוכה עוד לפני שמשהו מבין מה קורה.
הים הרטוב מנסה להחזיר אותי לתוכו בזמן שאני מושך אותה החוצה,
ילדונת, בקושי בת 18 ואין לה אוויר, היא השתוללה מעט, פחדה
פתאום מהים שמשך אותה לתוך המצולות מבלי שהרגישה, אחד החברה
מגיע לעזור לי ואנחנו מוצאים אותה החוצה, הוא מבצע בה החייאה,
אני נשכב על החוף חצי גמור, בקושי נושם, מנסה להחזיר קצת אויר
לראות שהים לקח ממני, עד אותו הרגע לא הבנתי כמה הסחיפה חזקה,
לאחר כמה שניות אני מתרומם רואה כי כמות גדולה של קהל נמצאת
מסביב, הוא עדיין מעליה מנסה להחזיר לה את הנשימה בזמן שאני
מתרומם על הרגלים ומתחיל להזיז אנשים לאחור, הבחור השלישי כבר
הזמין את הפינוי בזמן שאני רואה שהיא התחילה לחזור לעצמה.
יורקת קצת מים, ילדה קטנה בקושי ילדונת מקיאה את עצמה, הוא
מרים אותה סוחב אותה כמו שק קמח לכיוון סוכת המציל בזמן שאני
מרחיק סקרנים, היא נשכבת בתוך הסוכה על מיטת המנוחה שלנו והוא
מגיש לה מים לשתות, היא מחייכת בתודה ולוגמת מים קרים, חצי
שותה חצי שופכת על עצמה, היא מתחילה להודות לו אחרי כמה שניות
כאשר הוא בחיוך של וותיקות אומר לה שזה ממש לא הוא, מצביע
עלי.
היא מביטה בי לפתע כאילו רואה אותי בפעם הראשונה, לוחשת תודה,
קצת מסמיקה, אני מחייך לכיוונה ויוצא לכיוון המרפסת להמשיך
להביט על הים, מתרחק מהעיניים המדהימות שלה.

הסקרנים כבר כמעט נעלמו מהסוכה והדגל האדום מקודם הפך לשחור
בזמן שהשלישי מקרב אנשים לחוף על הגלשן. אני מרגיש את הרוח
הקלילה פוגעת בי נותן לשרירים שלי להרפות את עצמם. השני יוצא
החוצה וחוזר להביט על זאת בביקיני שבקושי שינתה תנוחה מהרגע
שהגיע בזמן שאני מסתכל על הים, הוא נותן לי מכה על הכתף בלי
מילה, משהו בסגנון של כל הכבוד, ואני מכווץ את הכתף מאט. אני
שומע קול מאחורי ומסתובב רואה אותה ניגשת אלי "למה יצאת?" אני
שואל , "יותר טוב שתשכבי ותנוחי עוד כמה דקות". ממשיך. היא
נעמדת לא בטוחה מה היא צריכה לעשות ואז חוזרת פנימה וסוגרת את
הדלת מאחוריה, רכב ההצלה שמגיע נשלח חזרה כמו שבא ואנחנו
חוזרים לשגרה למשך דקות ארוכות.
בשעה חמש בערב אני מודיע על סגירת הסוכה וממליץ להורים שיזהרו.
שני החברה שאיתי כבר ירדו לחוף מתכוונים ללכת לכיוון הרכבים
שלהם משאירים לי לסגור את הסוכה עד מחר, אני נכנס כלל לא זוכר
אותה, ואז רואה אותה על המיטה, הילדונת ישנה בשקט, מחבקת את
עצמה, הבקבוק של המים ריק לידה ואני ניגש לכיוונה כדי להעיר
אותה, היד שלי נוגעת בה ברכות, אני לא רוצה להקפיץ אותה, אולם
היא ממשיכה לישון, אני מסתובב ולוקח את הבקבוק ממלא אותו ממים
קרים ואז שוב ניגש אליה, מתיישב לידה, מנער אותה קצת, היא
מתעוררת, מביטה לכיוון שלי ושוב מחייכת את אותו החיוך של קודם,
אני מציע לה את המים, והיא לוקחת אותם ממני, שותה בזהירות,
"כמה זמן ישנתי?" היא שואלת אותי, אני מתרומם מהמיטה. "כבר חמש
" אומר לה " אנחנו סיימנו להיום." מתרחק לכיוון הדלת רומז לה
שדרכה צריכה להיות עכשיו החוצה, היא נשארת לשכב על המיטה מביטה
בי כאילו לא מבינה ממשיכה לחייך "בוא רגע" היא אומרת לי.
אני מסתובב לכיוונה וניגש אליה" את לא מרגישה טוב או משהו?"
שואל "רוצה לטלפן הביתה או משהו כזה?" ממשיך. היא רק מסמנת לי
להתקרב ולשבת לידה על המיטה, אני מחייך מתחיל לומר שאני לא
חושב שזה כדי "כאשר ברגע שבו אני מתיישב היא מנשקת אותי נשיכה
רכה על השפתיים ואז מתרוממת, "הייתי חייבת", אומרת ונעלמת
החוצה מבעד לדלת, אני מתרומם אחריה יוצא מהדלת מחייך מחפש אותה
בעיניים בחוץ אולם לא רואה אותה.
מאז בערך פעם בשבוע היא באה לבקר אותי, מביאה לי משהו לאכול
לשתות, איזה ארטיק, בדרך כלל שותקת, מידי פעם מוציאה איזה מילה
מספרת משהוא קטן על עצמה, אבל בעיקר שותקת מביטה עלי בזמן שאני
מביט על הים.

היא התגייסה עוד באותו קיץ , גיליתי את זה כאשר היא הפסיקה
לבוא למשך שבועיים, כאשר היא הופיעה היא אמרה לי שהיא הייתה
בטירונות , ואז שוב השתתקה נותנת לשקט לחזור כמו בכל פעם.
היא הייתה נעלמת  מידי פעם מאז לתקופות ואז חוזרת, אני בחורף
התחלתי ללמוד והיא הייתה מופיע בבית שהשכרתי מידי פעם, עוזרת
לי לנקות , מתייעצת בקשר לחבר או למפקד בצבא, היא נשארה שקטה
נותנת לי לשאול את כל השאלות, נותנת לי למשוך בכוח את המילים,
מבקרת אותי במילה יחידה ומחייכת בכל פעם שהיא מרוצה ממני, היא
הפכה להיות היועצת השקטה שלי  ובאיזה שהוא מקום אני הפכתי
לשלה.

אני זוכר כמה הופתעת כאשר שנה אחרי הצבא היא באה אלי ואמרה
שהיא טסה להודו, אני זוכר שהיא בעצמה לא האמינה שהיא תטוס, אני
חייכתי אליה זוכר את הסיפורים שאני סיפרתי לה על הארץ המדהימה
הנוראה הזאת, וזוכר את הפחד שהיה בעיניים שלה בלילה שבאתי עם
חברה שלי להיפרד ממנה בשדה התעופה, היא חיבקה אותי חזק כמו
שהרבה זמן היא לא חיבקה אותי ואז לחשה לי באוזן "תבטיח לי שאם
יהיה צורך תבוא להציל אותי כמו אז".
אני שתקתי, איך אני יכול להבטיח לה שאני אלך לסוף העולם כאשר
אני בקושי יודע היום מה קורא בצד הזה של העולם, בזמן שרק
התחלתי מערכת יחסים חדשה עבודה חדשה, אז שתקתי וחייכתי. היא
קיבלה את החיוך כתשובה של כן ועלתה למטוס.

שנה חלפה אנחנו עומדים מחוץ לאולם, היא חזרה רק בגללי, אני
לבוש חליפה, מתרגש עד מוות, מאומן בשבירת כוסות עד כלות הנשמה,
והיא עומדת לידי מביטה בי עם החולצה הקצרה שלה, היא זו שביקשה
ממני לצאת אתה לרגע לשכוח מהאורחים הרבים כי היא צריכה לדבר
איתי, ועכשיו היא מביטה בורד הזה שהיא לקחה מבפנים, ושואלת
אותי אם ראיתי פעם עלה של ורד, אני מחייך את אותו החיוך שתמיד
חייכתי, מרגיש שהיא לא שלמה פה, לא מוצאת את עצמה, עונה בפשטות
כן, כבר ראיתי ורדים רבים, היא מביטה בי, רואה שלא הבנתי את מה
שהיא שאלה, היא מסתובבת לפתע וכאשר גבה אלי היא מורידה את
החולצה שהיא לבשה, אני נרתע לאחור כאשר היא מסתובבת אלי ללא
שום לבוש עליון ואז היא שואלת אותי שוב, "הבטת פעם לתוך עלה של
ורד?" אני חצי אדום שותק מביט בה, היא מביטה בי ומחייכת רואה
שסוף סוף אני מתחיל להבין, "העלה מולך" היא ממשיכה, "עלה שנקטף
לפני שנים על ידי גורל", היא נצמדת עלי מחבקת אותי בחוץ, אני
שוב מתחיל להרתע, יודע שאישתי שרק נישאתי לה לפני דקות אחדות
בטח כבר מחפשת אותי, ואחד האורחים עלול לרדת למטה מיד, אבל
הילדונת לא עוזבת אותי, אני מביט בעיניה והיא בוכה כמו שמעולם
לא בכתה לידי, אני מחבק אותה בחזרה מצמיד אותה אלי אוחז בראשה
מחליק את ידי בתוך שערותיה, היא מרימה את ראשה ומשתחררת ממני
לאחר כמה דקות, החולצה שלה עולה עליה שוב והיא מחייכת, "מעולם
לא אמרתי לך תודה באמת, כי תמיד חשבתי באיזהשהו מקום שלא סתם
אתה נשלחת להציל אותי" אני מנסה להכניס מילה אולם היא משתיקה
אותי "כאשר הלכתי לשם ידעתי שיכול השינוי, ידעתי שכאשר אני
אתרחק, גם אתה תתרחק." היא משתתקת ואז מתרחקת ממני משאירה את
החולצה שלי רטובה מדמעותיה. אני מביט בה הולכת לכיוון הרחוב,
ומביט למעלה לכיוון האולם מלא האנשים, היא נעצרת במרחק גבה
אלי, שולחת יד הצידה ממתינה בשקט, אני מביט ביד הרוצה שיאחזו
בה ומסתובב לכיוון האולם, דמעות יורדות מלחיי בזמן שאני נכנס
שוב פנימה. הקהל לא מבחין בזה, אישתי לעתיד לא מבחינה בזה,
לרגע נראה שגם אני לא מבחין בזה, אבל אני יודע שהיא בחוץ אי שם
מבחינה בהן ובוכה יחד איתי, יודעת שבפעם הראשונה היום ראיתי
עלה של ורד נפתח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני היחידה שלא
מבינה את כל
הקטע הזה של
הסלוגנים?



אחת. לא מבינה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/5/01 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה