הכל השתתק אצלי אחרי ההתנפצות שלנו, כאילו חדלנו מלקיים אי שקט
אחד לשני.
נגמרו לי ההסברים, אולי יום אחד נבין שאין הסבר מדויק יש תחושה
שחדלה מלקיים את עצמה, הייתה הבטחה שלא באה ממקום שליו מהבנה
תמיכה ואהבה, אלא נבעה מפגיעה גדולה של ילדה קטנה, אותה אחת
אשר מנעה מאותה אישה לצמוח,לפרוח, לאהוב את עצמה, אתה מבין?
הילדה שבה נפגעה ואט אט לקחה מעצמה את הזכות לחיות,להלך
חופשי.
אני עדין מדמיינת אותה על צוק עירומה פורשת ידיה כאילו קראה
לרוח ללטפה, היא מבקשת אהבה היא קוראת לה בשנתה. החיים זימנו
לה את אותה חוויה שהיא בקשה לעצמה, את אותה התלות את אותו
עצב.
היא רוצה להיות לבד להוריד מעצמה את הבושה ולתת לילדה זמן ללקק
את הפצעים.
תמיד חיפשתי את הקיצונית, את הקטבים הפורטים בעוצמה על מיתרי
רגשותיי. הייתי מזמנת לעצמי מצבי חיים שהיו מביאים אותי אל סף
התהום. ואני כתלוייה על חוט משי קופצת בנג'י ונועצת מבט אל עבר
החושך, מתריסה בעיניים עקשניות - אני לא פוחדת, אני שלכם קחו
אותי איתכם כי אבדה לה עצמיותי נשכחה הוויתי מיום היוולדי
והותירה "אני" שבוי בתוך קונספציות.
אתם מבינים - חדלתי מלהרגיש. לא ליטוף רופף על קימורי גופי אלא
חתך בזכוכית עינג אותי - לא יכולתי להרגיש, לא יכולתי לצרוח.
פעם ראשונה, פעם שניה ובפעם השלישית בתוך מנהרה לבנה קיבלתי
בחירה.
לקחתי שני פרפרים על חוט, צרור מכתבים, יומן שירים אחד, תמונה
של כלב, שלושה צדפים,פקק שהם, פעמון של אופניים חלוד, טבעת
מזהב לבן מרוקעת חרוטה עם שם ותאריך,שרשרת חרוזים ותמונות
ישנות... שם על חוף ים שרפתי את כל הערמה עומדת דומם חובקת
ילדה מפוחדת מהחיים.

נשימה.
התוודאות.
בלי קונספציות.