הילד בהה בכיפת השמיים העירומה. עירומות היו גם הנשים במחשבתו,
אפילו שזו לא הייתה מפותחת יתר על המידה. הוא לקח צרור מפתחות
והטיל אותם הצידה. "די לי בדלתות פתוחות", הרהר בקול לא קול.
או שאולי הייתה זו דממה.
רחש קל עבר בשיחים לידו. הוא לא הסתובב - הוא ידע שזאת רק
הרוח. הוא היה לבדו זמן כה רב שלא דמיין שאלו יכולים להיות
יצורים חיים. הוא צדק.
כוכבי השמיים שמעליו לא נראו לו גם הם - אור השמש הבוהק הסתיר
אותם. הוא שיער שהם שם גם כאשר הוא לא מביט בהם או לא יכול
לראות אותם - אך הוא לא היה יכול לדעת לבטח.
בינתיים נהייה חם, השדה שסביבו הפך למדבר צהוב, השמיים
האפרוריים מעט התחלפו בתכלת בוהקת. "זה היה יכול להיות יפה אם
זה היה ציור או צילום" הרהר בינו לבין עצמו - אך עצמו לא
התרשם.
לפתע, דווקא כאן, שמע ציוץ של ציפור. זה לא כל כך הסתדר לו -
מאיפה יכולה להגיע ציפור - הרי מסביב רק חול וחול? הוא ציפה
לשמוע אותה שוב אך רק דממה אפפה אותו. עכשיו לא היה בטוח אם גם
הציפור הייתה פרי דימיונו, ולא נותר לו אלא להתלבט בדבר, עוד
ועוד, בלי שום אפשרות להכריע לכאן או לכאן.
הלמות תופים היכתה בראשו. לא, לא היה מדובר במיגרנה או כאב
פיזי אחר מסוג כלשהו, גם לא בזכרונות של צלילים ששמע פעם.
בעצם, לא היה ברור במה מדובר. אולי היה זה הרדיו המנגן - אבל
גם זה לא היה אפשרי כי בכלל לא היה שם רדיו.
הכל נראה לו בלתי הגיוני יותר ויותר. הוא החליט שגם התמונה
הזאת חייבת להתאדות - אבל למרבה הצער הפעם המציאות לא נשמעה לו
ולא התחלפה.
אז הוא נשאר שם. הוא גם הרגיש לפתע שהוא מאוד צמא. זה לא היה
טוב בכלל, כי בחפזונו לא זכר להביא מאיתיליה נאד מים או בקבוק
קוקה קולה. "טוב מאד", חשב לעצמו, "אין מקום לקואופרטיבים
בזויים בתוך התכלת העזה" - ומייד הופיע כבמטה קסם בקבוק של
פפסי קולה בידו.
הוא פתח את הבקבוק ולגם.