[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שישי. צהריים. שוב שרים עלייך ברדיו, עוברות בך מחשבות לתבוע
אותם על הוצאת דיבה, את הולכת ומרגישה שכולם יודעים בדיוק כמה
רע לך. זה קצת כמו ביסודי כשהחבר'ה של זוהר היו מדביקים לך
"מוצצת" על הגב, אות קלון שכזו שמעידה כמה את באמת לא מבינה,
ושגם מדווחת לכולם שאת מוצצת, אבל זה כבר לא רלוונטי.

את שונאת בנים, אבל הרבה יותר שונאת בנות, שונאת חולשה ורכות
נשית, וצחוק משגע שאין לך.
"לא כל אקט מיני חייב להיות מנותח למוות ומפוצץ ברגשות" את
נהיית גבר לנגד עיניה המשתאות של בלה "זה יכול להיות סתם,
לכיף" את אפילו לא באמת חושבת ככה, זה פשוט מתאים, במיוחד
כשבלה הבתולית והכל כך תמימה יושבת מולך, בהלם, היא פוערת את
פיה קלות ואת מסמנת לעצמך V על עוד פרובוקציה.
אודם אדום, איליינר שחור, חזייה כמה שיותר מרופדת, כתובת מוכרת
נצרבה על הגב השזוף.
את כמעט יפה ובעצם זה יופי מסוג אחר, כזה שבנים אוהבים, ושבנות
נגעלות ממנו. "זאת לא אני" את חושבת לעצמך, "אני בכלל לא חייבת
לחשוב על זה." אבל את חושבת.
אין לך שום בעיה עם להיות חברה טובה של כולם, את יודעת איך זה
כשאין, אז עדיף לשמור על כולם מרוצים... מוצצת? שיהיה.
כבר הצלחת לשכנע את עצמך שלא איכפת לך, או לפחות למדת להסתיר
כמה זה חשוב, שולי.

זה היה שבוע כל כך ארוך, גלשת לתוך י"א בלי שום הכנה מיוחדת
ופתאום השגרה תפסה לך בגרון, לא מאפשרת לך לצעוק שכלום לא
בסדר, שכולם לא בסדר, שאת לא בסדר.
ואת בוכה כי זה לא מרגש אותך, אפילו הטוהר והניקיון והריחות של
השבת המתקרבת עושים לך בחילה שמזכירה לך לילות שישי רוויי
אלכוהול בחוף "השרון". הייתם מציתים שם מדורה וסיגריה ושומעים
את כל הפיתוחניקים צוחקים עליכם ממרומי ה-"ניין ביץ'", זורקים
מטבעות ושותים אורגזמות בקצב מטורף בעוד אתם שורפים את הגרון
עם הוודקה הכי זולה שהייתה בנמצא... את בחרת לשבת איתם יום-יום
בכיתה להשכין שלום בעזרת חיוכים מזוייפים.
לאלה שאהבת יש חיים שלמים עכשיו, לא השארת שום חור אצל אף אחד.
ככה זה כשמתפכחים - לא מצליחים לזכור מי היה זה שמנע מכולם
לרוץ אל תוך המים.

עוד מעט הקיבוץ מתפרק, "תביעת העוזבים" תשגע אותך ברמה הבסיסית
ביותר, והפרטה? לא צריך להיות לך איכפת מזה, את עשירה
בפוטנציה, הקיבוץ עשיר בפוטנציה, תמיד אפשר לתלות ווילות
באוויר, שיתנדנדו מעל לראשם של אנשים מיניאטוריים.
אידיאליזם, חוש צדק ורוחות קרב נקברו מתחת לדברים הקטנים באמת,
מוסר נשכני עשה טרנספורמציה למוסר כפול. צבעת את עצמך בצבעי
מלחמה ונשארת בבית, מביטה מהחלון בזילזול בעוד הם עולים על
אוטובוסים בשביל שלום, עכשיו!

לבד בחדר את מסתתרת תחת נאיביות מפותחת וחוסר ריאליזם מוחלט
שמאפשרים לך למשך כמה דקות להיות אופטימית לחלוטין, את מרחפת.
הכל מתכווץ.
עוד מעט ברי מציל אותך מהכל.
אחסנת אצלך לשעת בצורת תפילה ל-"לא אלוהים" שייתן לך את הכוח
לא לעשות ניסויים בעיניים פקוחות, את חייבת לנסות
להתעלם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידו, מה זאת
הסדנה הזאת שכל
פעם מדברים עליה
ברשימה בצד
ימין?











אפרוח ורוד
שמתעצל להקליק
על הלינק


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/03 13:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקול עילם

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה