הוא מביט בעיניה, אך היא מקרינה רק קור. הוא רוצה לגעת, אך בכל
נגיעה מקבל הוא צריבה של קור. מה עלה בגורלה, מה כבר שיבש
אותה? הרי לפני כן הייתה כולה זורחת וקורנת מאור. מה פשר הדבר
שצרב בה?
כך, בראותה את הים - "יופי חסר גבולות", מילמלה בשפתיה, "יופי
שאי אפשר לגעת בו, אפילו לנסות לחשוב עליו אי אפשר". היא רוצה
את יופיו, אך אי אפשר. מכאב ומצער, רצה היא אל אותו אחד שברחה
ממנו, ובחיבוק די כואב משתפת אותו במכאוביה, והוא, כרגיל,
אפילו לא שואל, אלא רק מביט בעיניה הצרובות ומזיל בשבילה את
הדמעות, מלטף ברוגע וברחמים את נוצות כנפיה, והיא, בתשובה
לזאת, מכסה אותו בכנפיה. חום עוטף את כל גופו וחיוך של חמלה
עולה על פניו, אך כשפוסקים הכאבים, היא עפה ונעלמת ומשאירה
אותו עם דמעות, כאוב וחסר חום.
יום יבוא, כשתבוא אליו, אך לא תמצא אותו, והאדם היחידי שיהיה
לה לחלוק איתו את הכאב - מי אם לא - רק עם עצמה.
ברבות השנים, מכאב ומצער, ינשרו נוצותיה ואורה הקורן מאור
יאדים טיפה ולחיה יהיו מלוחות במעט, עקב הדמעות הרבות שישטפו
פניה, אך מצב זה לא יוכל להמשיך הרבה זמן.
לאחר שנים רבות, כן, הוא יופיע בדלת. תדהמה רבה תשטוף את כל
גופה, אך הפעם, כשיגמרו כאביה, לא תעוף היא לשום מקום, אלא
תישאר איתו בקן המבטחים שיבנה לה.