היא הסתכלה עליי וחייכה. נדמה היה לי שזו הפעם הראשונה שראיתי
את נעמה מחייכת.
גם אני חייכתי. אח"כ חיבקתי אותה ונכנסתי לשיעור.
כל הזמן חשבתי עלייה, על נעמה ועל זה שהיא חייכה אליי.
אולי בעצם היא לא חייכה? אולי טעיתי? אולי זה לא היה חיוך?
המשקפיים השחורות והגדולות שלה בלבלו אותי! התלבטתי בקשר לזה
אם היא חייכה אליי או לא.
בהפסקה, אחרי השיעור, הלכתי אלייה. היא עמדה ליד הלוקר שלה עם
פזית ואני ניגשתי אלייה, הנחתי יד על הלוקרים, ושאלתי "תגידי,
חייכת?" פזית גיחכה לה בצד ונעמה לחשה לי, בקול כבד אבל חלש
"כן, אבל אל תספר לאף אחד..."
חייכתי אלייה. היא ניסתה לחייך אליי בחזרה - אבל הפעם זה לא
הצליח.
בדרך הבייתה אמרתי לאורן "אני חושב...שנעמה חייכה אלי היום".
אורן צחק "נעמה? ה--נעמה? חייכה? לא נראה לי, הדמיון שלך משגע
אותך"... הוא המשיך לצחוק בעודו יורד במורד השביל לבית שלו.
עכשיו כבר הייתי בטוח שהיא חייכה אליי - אבל לא משנה.
כשהגעתי הבייתה נשמע קולה של דניאלה מהסלון- "אכלת?"
"כן, כן" שיקרתי לה ועליתי לחדרי. פתחתי את השיעורים שקיבלתי
וסיימתי להכין אותם.
יותר מאוחר ירדתי לשחק כדורסל עם אורן.
"נעמה...חייכה...איך קרעת אותי היום!" אמר לי אורן כשהוא בא
לעברי מיוזע ומחזיק כדור.
"כן אה...? עבדתי עלייך" אמרתי לו בשקט.
כל הזמן חשבתי עלייה, על החיוך שלה, על נעמה. הפסדתי לאורן אבל
לא היה לי אכפת הפעם
"מה נסגר איתך? היום היית מעופף...לא כיף לשחק ככה" אמר אורן
והלך הבייתה. גם אני הלכתי. התקלחתי ונרדמתי.
בבוקר בבית הספר הלכתי לנעמה. היא עישנה סיגרייה יחד עם פזית.
"נעמה! אני חייב לראות אותך מחייכת שוב"
נעמה גיחכה ועיוותה את פנייה כמנסה לחייך, שוב זה לא הצליח,
"למה?" היא שאלה.
"את סתם יפה ככה, סמכי עליי, זה מתאים לך" אמרתי ולקחתי את
הסיגרייה מהיד שלה.
היא הסתכלה עליי, "בשבילך?"
חייכתי. "בשבילי"
היא הסירה את המשקפיים השחורות שלה, וחיבקה אותי. אח"כ היא
הסתכלה עליי, וחייכה.
זו כבר הייתה הפעם השנייה.