היא הייתה הולכת שעות, מסתכלת לעצמה על הרגליים, מרימה מבט רק
כדי לבדוק שאף אחד לא מסתכל. אצבעותיה הקפואות חפרו סימני סהר
בכפות ידיה הקפוצות לאגרופים, ללא שליטה. שיערה על פניה, מסתיר
מעיניה את העולם ומהעולם - אותה. לפעמים עוצרת, מעט מותשת,
רועדת מקור. עוקבת אחר האדים שיוצאים מפיה, רואה אותם מתפזרים
ומתבוללים באוויר. היא לא תוכל לעשות זאת לעולם, כך מאמינה ולא
חודלת לומר לעצמה. היא לא תוכל להתערבב עם הסביבה, להיות חלק
ממנה. לא תתבולל בין האנשים, לא תמצא את מקומה. אך בדומה לאדים
אותם היא נושפת באיטיות, גם היא נעלמת לפני שמספיקים להכירה.
היא יוצאת.
והולכת.


"לתאר אותה? לא קיים דבר קשה יותר. בכל רגע שמתאפשר לה, היא
משפילה את המבט. היא אובססיבית לרגליים שלה, אני אומר לך.
אובססיבית. היא לא מסוגלת ללכת עם הראש ישר, תמיד בוהה בכפות
הרגליים. מעניין מה יש לה שם, הא? אבל... יש בזה משהו מיוחד.
אם יש לך מזל, היא מסתכלת לך בעיניים כשאתה מדבר איתה. ואיזה
עיניים... לפני שאתה מספיק לתפוס את הצבע, אתה כבר טובע בעומק.
אני רציני! מה אתה צוחק?! לא ראיתי בחיים מבט כזה. אני מבטיח
שגם אתה לא תראה אף פעם. ועד שאתה תופס את עצמך, היא כבר
מורידה את הראש. היא יפה, אתה יודע? חבל עליה."