אני רוצה לדבר אתכם על משהו שמטריף את כולנו, או שלפחות -
אותי. הסיגריה שלפני. לא כך, גבירותי ורבותי, מה שאתם רואים זו
לא שגיאת דפוס ואני לא מסטולה. אני לא מדברת על הסיגריה שאחרי,
שלעזאזל - אחת מהסיגריות הכי טובות שיש. אני מדברת על הסיגריה
שלפני.

ומה זה בכלל? מכירים ת'קטע שאת יושבת על המיטה רבע סנטימטר
מהמתוק שלך, אתם מתחבקים ומלטפים ומביאים אחד לשני נשיקות רכות
על השפתיים, ואת חושבת איך שממש ברגע זה בא לך לזיין לו
ת'צורה... ? ופתאום הוא מדליק סיגריה! זו הסיגריה שלפני...

את נותנת לו את ה-puppy face שלך ומבקשת:
"אפשר שאחטה... ?"
ואז את שואפת ונושפת במהירות שלא היתה מביישת שום טיל.
כן, זו הסיגריה שלפני.
סוף-סוף מסיימים ת'סיגריה. ממשיכים להתחרמן. הוא מוריד
ת'תחתונים של שנינו. שם גומי, בעזרת השם. חודר. דופק, דופק,
דופק. מפסיק.
"מה קרה?"
"אני מנסה להתאפק"
נו, טוב, כל אחד והסטיות שלו. דופק, דופק. עוצר. דופק. עוצר.
יוצא.
"!?now what"
"גמרתי"
פחות מחצי דקה וגמר?!
בואו ננסה משהו.
"נו, לא בא לך עוד סיבוב... ?"
"נראה לך? אני סחוט מעייפות. אני מת לסיגריה. אין, אין כמו
הסיגריה שאחרי"
"הסיגריה שאחרי מה?!"
"מה?" האידיוט שאל.
"כלום" אמרתי.

אבל, באמת - הסיגריה שאחרי מה?! היה משהו? מצמצתי, אולי? לא
מגיע לך הסיגריה שאחרי. אין לזה אפילו טעם של אחרי. אין אחרי
מה, לאלף עזאזל.
דוגרי, סקס - סתם בזבוז. גם סיגריות. גם אני. גם הדיו הזה.
עזבו, נמאס.