היא עדיין היתה עירומה במיטה, עטופה בסדין, והוא לבש את מדיו
וחמק החוצה, בלי אפילו להביא לה נשיקת בוקר טוב, או שאולי הוא
כן, והיא סתם לא זכרה. בוקר, אחרי הכל. היא הושיטה את ידה
לשולחן, עם עיניים חצי פקוחות, ותפסה ת'סיגריות ות'מצית (שזה
בכלל הישג, בהתחשב בכמה קשה לזוז בבוקר) ויצאה למרפסת. בעודה
מעשנת, היא לקחה דף ועט והתחילה לכתוב. מתישהו, קצת אחרי
שהתחילה, היא לא הבינה למה היא כותבת על עצמה בגוף שלישי, אז
התחילה לכתוב בגוף ראשון.
כשחושבים על זה, הוא אפילו לא אמר לי "אני אוהב אותך", או
אפילו סתם "להתראות, יפהפיה", או שאולי הוא כן, וסתם לא שמעתי.
נכנסתי חזרה לחדר. שאפתי עמוק. אממ... ריח של געגועים, או
שאולי זה סתם הדאודורנט שלו. הלכתי לשירותים כדי לצחצח שיניים
עם מברשת השיניים שהוא הביא לי. חייכתי. אולי מהזיכרון המתוק
כשהוא הביא לי אותה. אולי סתם כי התחשק לי לחייך. חזרתי למרפסת
כי היה לי דחף לעוד סיגריה, אבל לא מצאתי ת'מצית שלי, אז
פשפשתי בתיק והוצאתי את המצית שהוא ושהמשפחה שלו קנו לי לפסח.
תמיד היה לי ת'משפט הזה "עומר, בבקשה אל תשחק לי עם המצית",
שיצא לי לומר לכל אחד שהתחיל לשחק. כמובן שהמשפט הזה נבע מזה
שהוא הרס לי 3 מציתים. לכן קנו לי אותה. כמה נחמד זה כשאוהבים
אותך וכשחושבים עליך. או שאולי זה סתם מתוך נימוס אלמנטרי, כי
גרתי שם ונהייתי מעין בת-בית.
התקשרתי לפלאפון למסור לו יום כיף בעבודה. הוא לא ענה. כנראה
שהוא באמצע נסיעה, או שאולי הוא סתם לא שמע ת'צלצול. ניתקתי.
סידרתי את המיטה וראיתי כתמי סקס על הסדין. כנראה מהסקס שלנו
אתמול, או שאולי זה מה שנשאר מהסקס עם שירי, כשהוא בגד בי. שוב
נכנסו לי התמונות המעוררות בחילה לראש. זה לא אמור לכאוב יותר.
אנחנו כבר לא ביחד, אבל עדיין אוהבים. זרקתי את קופסת הסיגריות
הריקה לפח, וראיתי שם קונדום קרוע. אני ועומר לא השתמשנו
בקונדומים. אני בהתלבטות אם זה כואב אבל פחות, או פחות אבל עוד
כואב, או שאולי זה לא פחות בכלל וזה סתם כואב.
קרעתי את כל התיק בניסיון למצוא את קופסת הסיגריות החדשה,
ובתחתית מצאתי מעטפה כחולה ועליה רשום: "המפתחות לביתי ולליבי
- שלך הם". אותה מעטפה שהביא לי את המפתחות לבית בתוכה. ברור
ששמרתי אותה. חמוד. אולי בכל זאת יצא ממנו משורר, או שאולי זה
סתם ציטוט שהעתיק מאיזה כרטיס ברכה.
מצאתי ת'סיגריות שלי ויצאתי לעוד אחת, באותה מרפסת ששימשה אותי
בכל כך הרבה סיפורים. נזכרתי בסיפור ההוא שכתבתי כשלא הצלחתי
לישון. הסתכלתי על פרק יד ימין. "זה מחלים יפה", חשבתי לעצמי,
"הצלקת לא תהיה כזו נוראית". אולי בגלל שגם הכאב וגם הנטיות
האובדניות מתחילים לפוג. אולי סתם כי טיפלתי בזה ישר מההתחלה.

כשחזרתי לחדר, הפלתי את המצית על השולחן, ובטעות הפלתי עוד כמה
דברים, אז מיהרתי להחזיר הכל למקומו - הכרתי ת'חדר שלו בעל-פה,
הרי. דאודורנט. עט סמיילי. תמונה של חברתו לשעבר, שנפרד ממנה
ימים ספורים לפני שהחלטנו לצאת. לא זכרתי שהתמונה הזו היתה פה.
כנראה הוא עוד לא התגבר עליה, או שאולי סתם לא יצא לו לסדר
ת'חדר. נכנסתי לשירותים ופשוט נשברתי והתחלתי לבכות. כנראה
מהמכה שהברך שלי ספגה מהאמבטיה, או שאולי זה סתם מהידיעה
שהאהבה נגמרה.
ואז היא הבינה שהיא כלל לא בשירותים, ואפילו לא בחדר שלו, אלא
מול מיקרופון פתוח, ושהיא מקריאה לו את מתנת יום הולדתו. זה
בכלל לא אופטימי, אבל זה גם לא אמור להיות. כפי שהיא שמעה פעם
בסרט: "קשרים זה עסק חמוץ-מתוק. טעמתי כבר מהחמוץ, אך בלי
החמוץ, המתוק אינו מתוק". ועל כן, היא קראה לו למיקרופון
והביאה לו נשיקה והקדישה את הקטע הזה למתוק בחייה. יום הולדת
שמח.