מוקדש בסליחה, והתנצלות קלה

ואבא שלו שאל אותי, בכזאת נונשלאנטיות, אם יש לי את מספר
הפלאפון שלו.
בחיוך מעושה, מיתמם, אמרתי שכן- כמובן.
"בדיוק פספסת אותו".
"בדיוק?"
"לא בדיוק, בשעה וחצי".
אמרתי תודה, חייכתי, הלכתי, סופגת את תווי הפנים שראיתי באלבום
התמונות. את כל שאני יודעת עליו והוא לא יודע עלי דבר.

אז הוא חזר לארץ.
ישב שם, בפישוק רגלים בטוח בעצמו, זחוח, בדיוק מאפר את הטיים
שלו במאפרה השחורה שמונחת לשמאלו. זו שגם אני איפרתי בה-
כשהיינו שם, בהיסוס של חרדת קודש, ראיתי כתב ידו - מספר משורבט
על קופסת סיגריות ריקה. מבולגן, מפוזר, ממוקד. חוקר מחלות.
התמונות צעקו לי פול אוסטר, סיפור חייו. תמונה אחת- ישנה,
ירקרקה, עומד במטבח בוירג'יניה, בידו עוגת יומולדת, עירום
מחולצה, נתפס כאילו קם משינה או ממהר לאיזה מקום, נרגן וטבעי
מול אשתו המצלמת- כאחד. אשתו. תמונות בוכיות מחדר שינה. שלוש
קופסאות סיגריות בליל שימורים אחד. הרבה האשמות. ילד רגיש
וכואב, ילד שני עזב את הארץ.
ילד מקופל מכאב לצידי, אפור, דומע. מספר יתדות מחייו. "יש לי
יחס דואלי לאבא שלי", אח"כ אמר שהרהבתי לא לחבב אותו
אוטומטית.

תווי הפנים הללו. הבן החלש שלו. בצילו, מנסה למצוא את דרכו אל
האור, לאי-השפיות הוא קורא לזה- אי השפיות שתביא לו את האושר.
ואני אומרת שהוא צעיר ושפיות היא ראיית הדברים לאשורם.
היא תחושה פנימית ולא סנכרון פשוט עם כל הנורמל. סנכרון אמיתי
עם העולם.
אנשים אמיתיים לא מתעוררים עם חיוך כל בוקר.
אנחנו כן.
אנשים אפורים לא מתענגים תענוג אירוטי על בייגל עם גבינת
שמנת.
אתה כן.
תתענג, וגם על אבוקדו. ניסית אבוקדו באיצטדיון שלך?
הרי אמרת שזו התרופה להכל- פרוסת לחם עם שכבת אבוקדו- לימון
ומלח- טעם גן עדן.
העונה כמעט ונגמרת (היתכן שכך גם במכון הוולקני?)
אולי תספיק לתפוס את רכבת הכסף- את ההתקדמות המובטחת.
פשטות, הכל יותר פשוט.

בשבילנו אף פעם לא היה סיכוי וידעתי את זה מהנשיקה הראשונה. זה
לא מנע ממני התרגשות, התאהבות בייאוש שלך, חודש של זכרונות
מייסרים.
אך לא הייתי נותנת נפשי לאיש טובע.טבעתי די בעצמי.
נכון, איני יודעת מה היה מוליד העתיד.
כנראה שגם לא רציתי לגלות.

תקלי על עצמך הוא אומר.
אולי תעשה זאת גם אתה.


2.10.03