שוב אותה תחושה מתבקשת -
ייאוש המהול בטיפות דקיקות של תקווה.
שוב עוטף את פני ערפל
המונע ממני לראות הלאה,
חוסם כל נקודת תצפית,
מעוור את עיני מנפילה לתהומות עמוקות
או שאלו גבעות מתנשאות...?
אינני רואה דבר,
לא מבינה מה עומד מלפני.

כל שנותר לי הוא פרפר עלוב
של רגש דהוי,
מנופף בכנפיו בחלל עצום
של אפלת גופי הקר והשחור,
זורע מעט
מצוף האור שינק מפרחי שמש
חמים ואמיתיים.
הוא עייף מלנופף בכנפיו הוורודות-אפורות.
לעיתים, מתיישב לנוח
ונותן לי לזרום ברגעים של בכי.
וכאשר כמעט נחנקת מדמעות,
שוב קם,
מלטף ברכות שפתיים רועדות
מנשיקות לוהטות שבערו בי מזמן.
משתדלת לנשום לאט
בכדי לא להכביד על זוג כנפיים שבירות
שכמעט חלף זמנן.

הערפל סביב פני הופך אטום מרגע לרגע.
אולי בכדי להכביד עוד יותר על נשימותי הרועמות,
אולי בכדי שאפול לתהום
ואולי בכדי שבשיא ההרים
יישקף מלפני לפתע הנוף המרהיב ביותר.

בינתיים, צועדת בניסיון כושל לדמיין מסביבי נופים מרהיבים
ולא מסוגלת לעקוף את הערפל הסמיך בצבע פחם מעופש.
מתי הדברים ייתבהרו?





נכתב לפני כל כך הרבה זמן...
נפלתי לבור,
אט אט, אני מטפסת למעלה.