שלום, אקסית מיתולוגית שלי, מה שלומך? לאחרונה כתבתי לך המון
מכתבים. אני מקווה שזה לא מפריע לך, כי זו תחשב ממש קטנוניות
מצדך, במיוחד לאור העובדה שאלה מכתבים שלעולם לא יישלחו
אלייך.
רציתי לספר לך על יוסי, יוסי כהן - השכן הגדול והחזק מהקומה
התחתונה - זוכרת אותו? הוא ממש אהב אותך. שנים אחרי שנפרדנו,
עדיין הזכיר לי כל פעם מחדש את הפרצוף המתוק שלך ואיך עשה לו
טוב בנשמה לראות אותך בחדר המדרגות כשאת מחזיקה את הכלב הקטן
בידיים. יוסי מת מסרטן. לפני חצי שנה סיפר לי שנשארו לו בין
שלושה לשישה חודשים לחיות, הייתי בטוח שהוא מגזים כדי למשוך
תשומת לב. יכול להיות שניסה למשוך תשומת לב, אבל אכן מת בדיוק
חמישה חודשים מהיום שנתבשר על מחלתו. הלך פעמיים להקרנות
ולכימותראפיה, אבל ויתר, כי ממילא (הסבירו לו הרופאים) הטיפול
יאריך לו במעט את החיים (או את המוות), אז מה הטעם בעצם.
בהתחלה הייתה לי מחשבה כזו של לצ'פר אותו ולשלוח אותו ואת
תיקי (אשתו) לחו"ל, כי כל הזמן רטן שנמאס לו מהחיים האלה,
שאינם אלא: "משכנתא, עבודה, חובות ומינוס מזורגג בבנק, בלי
חופש ובלי חוצלארץ, חס וחלילה". אבל במחשבה שנייה ויתרתי, כי
חששתי שזה ירסן את המרמור שלו מהחיים, וזו ממש לא הדרך להקל
על
בנאדם גוסס. אז לטובת העניין, העדפתי את האסטרטגיה של עסקים
כרגיל. בדיוק כמו שלא מנחמים פעוט שקיבל מכה בראש, כי רק אז
הוא באמת קולט שכואב לו.
המשכתי "להעסיק" אותו, להטיל עליו משימות שונות ולשלם לו
משכורת. למרות שלא ביצע אותן. נראה היה לי שנכון להיות
קונקרטי מולו, שיהיה עסוק ומשימתי, שלא ירגיש שהוא מקבל יחס
של גוסס. בלילה האחרון שראיתי אותו, הוא אמר לי בקול דרמטי
משהו: "אני רוצה להמשיך לחיות - זה טבעי, מי רוצה למות? תשמור
על עצמך, איבני, תצליח בעסקים, אני לא רוצה שתיפול לי", אז
כדי
לחמוק מהסצינה, התבדחתי איתו: "עד שלא תמצא את עצמך מסתכל
עלינו מלמטה, אל תשוויץ שאתה הולך למות. בסוף יימצאו לך בטעות
מרפא ותצא מכל העניין, טמבל". הוא צחק בצחוק מתגלגל והסתכל לי
ישר לתוך העיניים במבט חודר, עם הבעה של פרידה ושל געגוע.
המבט
והצחוק הזה אלה הדברים האחרונים שזכורים לי ממנו. יוסי הודה
לי על העזרה, וגם אשתו. אחר כך נתמך בה לצעוד בקושי חזרה אל
ביתו את עשרת המטרים שנדרשו להם. מדהים שרק לפני כמה חודשים
הבנאדם הזה הצליח להרים משאות שאפילו אני לא יכולתי להם.
עכשיו
הוא נרקב באדמה. למחרת אותו יום, כבר אושפז קבוע. כי מדבקות
המורפיום לא הספיקו בשביל לשכך לו את הכאבים. בבית החולים
היטיבו
לסמם אותו. לא הלכתי לבקר אותו שם. לא יכולתי. גם לא הלכתי
ללוויה שלו, כי לא יכולתי. לא הלכתי להיפרד ממנו. אני מתגעגע
ליוסי, אני מתגעגע לרטינות שלו על החיים, למרמור שלו, לצחוק
הגס והילדותי שלו. מוזר לי שמת. אני מצטער שלא הלכתי לבקר
אותו בבית החולים כדי להיפרד ממנו, להודות לו על שנות עבודתו,
שלא פחות מאשר עזרו לי להגיע לאן שהגעתי, להתנצל בפניו על
הקטעים שהתעצבנתי עליו או שעצבנתי אותו. תיקי ספרה לי שלפני
שמת, ניסו ההורים שלו לשים על פניו את מסיכת החמצן כדי להנשים
אותו, אבל הוא התנגד וגבר עליהם בכוחותיו האחרונים, גם אמר את
מילותיו האחרונות (אחרי שכבר לא הצליח לדבר ימים): "תקווה,
תגידי להם שיפסיקו". זו הפעם הראשונה שקרה לה "תקווה" ולא
"תיקי", היה חשוב לה להדגיש. מצאתי אישה בודדה שמתגעגעת
לבעלה.
שלושה חודשים לפני שיוסי מת, הוא סיפר לי שיש חוק כזה, שאחרי
שמתים, האלמנה לא משלמת את המשכנתא. הוא גם צחקק שכל החיים
ניסה לפרנס את משפחתו בכבוד ושיצליח לעשות את זה רק עם מותו,
אחרי שהביטוח ישלם לשאריו מיליון שקל. כשספרתי לאלדד
(הפסיכולוג - כן, כן - חזרתי אליו, ברגע של חולשה ושל געגועים
אלייך) שנתתי לתיקי ששת אלפים חמש מאות שקל כדי לממן את השבעה
כי הבנתי שייקח לה זמן עד שתקבל את הכסף של הבטוח חיים, הוא
אמר
שחרף החזות הלוחמנית שלי, אני ממש רחום. קצת התווכחתי איתו
והסברתי לו שבכל זאת הוצאתי את הכספים מהעסק עם תלושי משכורת
ושאם תיקי תחזיר לי את הכסף, אז בכלל אני אצא מורווח מבחינת
מס
הכנסה, אבל אלדד קטע אותי ופסק שאני רחום. לפני כמה ימים,
הייתה תוכנית תיעודית על חולי סרטן סופניים, שחודשיים לפני
הזמן שפסקו להם הרופאים - הם מצליחים להרפא בכל זאת, בזכות
טיפול בגרמניה שעולה חצי מליון שקל. רצו לי סרטים כאלה, של
איך אני עושה דיל עם חברת הביטוח שלו, כשאני לוקח מהם חצי
מליון לטיפול ומתחייב לוותר להם על כל המיליון, גם אם יוסי
ימות. (ממש רווח נקי לחברת הביטוח, לא? לי זה עולה יותר,
תאמינו לי, אל תשכחו שיש לי לשלם הוצאות טיסה, לינה, אש"ל,
הלו?)
אבל עוד לפני ש(כמעט) הצלחתי לשכנע את פקיד הביטוח, הבנתי
שמאוחר, רק קיוויתי שתיקי לא ראתה ולא תראה את התוכנית הזו,
שסתם עלולה לצער אותה עוד יותר.