מוקדש לך... על אנשים שהם לא אנחנו. נכתב בשעה וחצי של בכי
מתייבש. ככה ילד, אני מרגיעה את עצמי.


כשהוא נושק לי על המצח והולך, אני שומעת את הדלת נטרקת. היא לא
באמת נטרקת אבל הצליל הזה. טורק לי את הכל בפרצוף... דמעות
מלוחות-שקופות מתגלגלות לאיטן במורד הלחיים ומצטברות בזוויות
הפה.
אני טועמת את החורבן העצמי.
פתאום כשהוא נישק אותי, נשאבתי כולי החוצה.
החלל הריק עומד שם. וזהו. ככה זה נשאר.
ככה, היצור הקטן של הנפש אומר לי - "הנה, ככה תביני שמשהו לא
בסדר."
אז אני שוכבת ככה, כבר יומיים במיטה וחושבת מה נדפק.
ואיך הוא בכלל לא אשם בזה.
גם כשהוא צועק עלי בטלפון. ואני לא מאמינה על עצמי איך אני
מסוגלת לחשוב במקום שהוא דואג לי, שהוא רק מנסה להראות אכפתיות
כדי להרגיש יותר טוב עם עצמו.
אני גורמת לעצמי בחילה.
הרצפה של השירותים בקומה הקטנה מסריחה מעובש, וקיא ושתן ו...
הדלת שם סגורה כל התריסים שלי מוגפים. אני במיטה ואמא אפילו
הפסיקה לעלות לבדוק מה שלומי.
השעה שש בערב. אני שומעת מקומת הקרקע את הטלוויזיה. התאומים
רואים איזה סרט אקשן עם המון יריות, אמא במטבח מכינה להם ארוחת
ערב, אבא עוד לא חזר מהמשרד. ונעמה...  בטח אצל החבר הזה שלה.
גם כן ילדה מורדת בת שש-עשרה.
לפני יומיים, שכבנו שנינו במיטה שלי ערומים, ריח של זרע מילא
את האוויר וחנק אותי, זו הייתה ההקאה הראשונה. כשחזרתי לחדר
עצמו אחרי ששטפתי פנים, הוא כבר היה לבוש. ישב בקצה המיטה
ובמבט שבור אמר לי: "ילדונת, אי אפשר יותר ככה."
ואני האמנתי לו.
"את.... לא נותנת לי לעזור לך. את לא רוצה לעזור לעצמך. אני לא
מסוגל יותר לראות אותך ככה, אני לא מסוגל יותר להרגיש אותך ואז
להביט לך בעיניים ולראות את המבט החלול הזה."
השפלתי מבט.
הוא קם, התקרב, חיבק אותי, נשק על המצח ויצא.
מאז. שקט לי. השמיכה שלי מלוכלכת. היהודים שוב ושוב מתנגנים
במערכת אבל אני לא שומעת את המילים עצמן.
מפחדת לשיר: "אני רוצה למות." (במקום פוחדת)
יודעת שהוא מתעב את המוות. מתעב את הטיפשים שבורחים מעצמם.
אני מתעבת את עצמי.
הטלפון למטה מצלצל. לפני שלושה חודשים לכבוד סיום הלימודים
ההורים חיברו לי קו טלפון פרטי בעליית הגג שכבשתי כשהתאומים
נולדו, שני ילדים יפים בני שש. מלאכי השטן. ניתקתי אותו
מהקיר.
הטלפון מצלצל. ואמא דופקת לי בדלת. אני לא עונה, היא יודעת,
היא פותחת את הדלת בהיסוס.
"היללי, תעני לו. זאת הפעם השמינית שהוא מתקשר היום."
היא מושיטה יד למתג האור.
"אל..." אני אומרת ומתרוממת לישיבה, "תני לי."
היא מתקרבת ומביאה לי את השפופרת, "יש ג'חנון מהבוקר אם את
רעבה. וחמין מהצהריים." היא זורקת בי עוד מבט מודאג, אימהי
כזה. ואני קולטת כמה סבל אני גורמת לאישה הזאת. הדלת נסגרת
בשקט ואני פונה אל האדם בקו השני...
"מה קובי, מה?"
"תפסיקי עם זה, אני מתחנן, אני לא יודע מה לעשות יותר. תזרקי
אותי, תבגדי בי. משהו... אל תגידי לי שאת אוהבת אותי אבל לא
מוכנה לדבר."
"עזוב... מילא... אתה לא תבין את זה. זה ייאוש כזה שפשוט אוכל
אותך ואתה רואה לאט לאט את הכל קורה ונעלם ואין לך את הכוח
הנפשי או באמת את הרצון להציל את זה." (תודה דגן על השיחה)
יש שתיקה ארוכה והוא שואל: "את לא רוצה להציל את הקשר הזה?"
"זה לא זה, אני לא רוצה שתשתנה בשבילי, אני לא יודעת להתמודד
עם הכעס והתסכול שלך. אני לא יכולה לראות שרע לך כשאני אני,
כשאני אוהבת מידי אנשים, כשהם אוהבים חזרה."
"אני אוהב אותך." הוא רק אומר.
חלול לי. ולא אכפת לי בכלל מהדמעות רגישות האלה שזולגות לי, הן
מניפולטיביות מידי, הן מטשטשות לי את הראייה, הן מאמינות
שהאהבה עוד תנצח. הן מאמינות שזה מספיק.
"תגדיר אהבה."
הוא לא עונה לי.
"תגדיר אהבה!"
הוא לא עונה לי... אני שומעת רק את הנשימות הכבדות שלו. אני
מרגישה את האכזבה שלו מכרסמת בי מחילות של מודעות.
"עזבי הילה, זה לא שווה את זה."
צליל הניתוק, מהדהד במנהרות שנחפרו במהרה. אחת מהן מספיק עמוקה
כדי שהתובנה של ההרס העצמי תחדור, תסתנן, תרצח בסכין מטבח קטנה
את האושר ותשאיר אותו לדמם בכאב שדוקר אותי בכל חלק בגוף.
אני מביטה בסכין היפנית שמונחת לי על השידה על תחריט עץ
שהתחלתי.
עוברות לי מליון מחשבות בראש ברגע אחד.
אני תופסת את הסכין במהירות, מכניסה אותה למגירה הראשונה
ונועלת. זורקת את המפתח לצד השני של החדר לתוך ערימה ענקית של
דפים ובגדים ושטויות שלא טרחתי לסדר כבר חודש וחצי. אם כבר
בטיחותיים... אז עד הסוף בטיחותיים.
מחייכת לעצמי חיוך מר, מגבירה עוד קצת את היהודים, מדליקה
קטורת, מכבה את הנר שעל השידה, מסתובבת לכיוון הקיר ועוצמת
עיניים.
"עכשיו לישון." לישון!!!!!!!!!
הפרצוף שלו מהדהד לי בראש.
עד כמה מטומטמת אני צריכה להיות כדי לוותר על החיוך שלו, על
המבט שלו, על המהות שלו, על החיבוק שלו והמגע שלו והכתפיים שלו
שאני מביטה בהן מלטפת, מנשקת ומודה לאלוהים על שזרע טיפות
שלמות טהורות בעולם כל-כך רע ומכוער.
אני פוקחת עיניים וקמה, מורידה מהקיר תמונה ממוסגרת שהוא כתב
עליה הקדשה והביא לי לפני שבוע וחצי. אני מרגישה פתאום מזויפת,
שזה לא אני שם בתמונה שמנשקת ככה, שזה לא אנחנו, שזה זוג זר
ומאושר ואוהב.
אני מביטה בתמונה ומשליכה אותה אל הקיר ממול
קול הנפץ מרגיע אותי.
אני קופצת מהמיטה ומתחילה לדרוך על הזכוכיות.
הדם חם וסמיך, הכאב עצוב אך כל-כך מתוק
אני אוספת את התמונה מתוך ערימת הזכוכיות ונשכבת חזרה על
המיטה. טיפת דם זולגת מהעין של הדמות המצולמת.
אני תוהה כמה זה אירוני.
היהודים שואלים אותי- "אז מה כבר רע בקצת לברוח?"
אין לי תשובה בשבילם. בטח לא כשההכרה שטה ממני.

כשאני קמה... החדר מואר, החלון בגג פתוח ושבילי אור גולשים
לתוך החדר ומחממים לי את טווח הראייה. אני מריחה אותו לידי.
עוד לא רואה. הכל מטושטש לי. הריח של הבושם שלו מעביר לי
צמרמורת בכל הגוף. כל-כך התגעגעתי לריח הזה.
ולחיבוק שלו.
הוא יושב לי ליד קצה המיטה על פוף מנומר. כמה שיותר רחוק ממני.
הריחוק שלו לוחץ לי על הלב וחונק אותו. הוא פה. כי הוא דואג
לי, נטו. לא יותר מזה. הוא לא פה לחבק אותי או לנשק אותי או
להבטיח שיהיה בסדר, כי לא יהיה. לפחות לא איתו.
הוא לא מרגיש אשם. הוא מרגיש טיפש. שהוא הרשה לי לגרור אותו
איתי למצב הזה שלי. שההשלכות לטמטום שלי קשורות אליו. הוא לא
יסלח לי בחיים. והכי נורא... שאני מבינה אותו.
אני מתיישבת במיטה ומביטה בו.
הוא כל-כך רציני ויפה ושקט.
"קובי אני מצטערת, זה לא היה אמור להיות ככה." אני לוחשת לו.
"ללי..." הוא עוד קורא לי ללי, "את יודעת מה השעה?"
אני מסתכלת בשעון שלצד המיטה ורואה ששש וחצי בבוקר, ומחזירה
אליו מבט תוהה.
"ואיזה יום?"
אני עוברת בראש על הימים, כשדיברתי איתו בטלפון היה שלישי...
"רביעי." אני אומרת נחרצות.
"חמישי." הוא מכריז.
"איך יכול להיות..."
"היית בלי הכרה, איבדת דיי הרבה דם. אחרי שהזעיקו אמבולנס דבר
ראשון שאמא שלך עשתה זה להתקשר אלי."
"אני מצטערת..."
"עכשיו את מצטערת??! מה קרה ל- 'אני בחיים לא אעשה משהו עד
כדי כך מטומטם כמו לפגוע בעצמי???' מה קרה ל- 'תבטח בי.' מה
קרה לכל מה שאת יודעת עלי, לזה שהחבר הכי טוב שלי התאבד לפני
שנתיים. את מגעילה אותי." השלוש מילים האחרונות הדהדו בחלל
החדר מאיימות לתקוף. הוא נתן בי עוד מבט. שותק. חותך. חונק
אותי.
"לך מפה." אמרתי. "לך!!"
הוא קם ויצא.
פתאום תהיתי למה אני לא בבית חולים או למה אני עדיין חיה.
סוקרת את התחבושות שהגיעו עד הברכיים כמעט.
החדר כולו עמד מסודר. אמא שלי שונאת את הבלגאן שלי.
בתוך סלסלה קטנה על השידה היא הניחה קוקיות ועטים וברכה קטנה
מהתאומים- "תרגישי טוב." ומסכת פנים שהייתה זרוקה כנראה
איפשהו. ומפתח קטן. שזרקתי לפני יום וחצי כדי שאני לא אמצא
לעולם.
המפתח מביט בי ואני מביטה בחזרה.
שולפת דף ועט מהסלסילה ומעטפה מהמגירה השלישית. רושמת על
המעטפה בגדול, באותיות חדות וברורות- 'לקובי.' ועל
הדף...:
'תשנא אותי.
יהיה לך קל יותר מלנסות להבין.
בטח שקל יותר מלהתאבל.
אל תאשים את עצמך. אני יודעת שהיית אומר לי שאתה לא מאשים אבל
אני גם יודעת שאתה מרגיש אשם.
כשתקרא את זה אני מקווה שאני לא אהיה פה יותר. אני מצטערת.
נגמר לי האוויר לנשימה. אני פחדנית. ושקרנית. וטיפשה.
ובורחת...
אני בורחת.
לא ממך. קצת מעצמי. העולם הזה זוהר לי בגוונים של אפור-שחור
שבולעים את הכל ושורפים לי בעיניים.
תסביר להורים שלי נכון?
תגיד להם משהו שיכאיב להם כמה שפחות. שיכאב לך כמה שפחות. אל
תבכה עלי. בכיתי מספיק בשביל שנינו.
אני אוהבת אותך, פשוט הייתה שנייה אחת, שהאהבה נעלמה לי. ולא
הצלחתי לצוד אותה חזרה והריח שלך על המצעים שלי התפוגג.
עכשיו שקט. ממחר... חיים חדשים.'

מסובבת באיטיות את המפתח
מושיטה יד אל הסכין הסגולה.
מתערבבת.
אני יודעת ילד שלי... שלעולם לא תסלח לי... לעולם.



4-5.9.03 - אחת בלילה.