אני בתורנות בצבא, אפשר להגיד שכבר "לילה", הרדיו דולק בקולי
קולות בכדי להפיג את השקט ברעש המשותף לאלפי אנשים. זאת דרך
הצבא להזכיר לנו שאנחנו שומרים על מפלצת מעמקים מפחידה, ולא רק
עובדים בו. כבר כמה שעות שאני מעביר בכתיבה לתוך הלילה של
המחשבות על החברים שלי שם "מעבר לים", מחשבות של איך שאני תופס
אותם, והאם הם תופסים אותי באותה צורה. לפעמים נדמה לי שאנחנו,
בדיוק כמו מגריט בזמנו, תופסים את האנשים כפרפרים, מרגישים את
הגוף שלהם, את שקשוק הכנפיים שלהם כשהם מודיעים שהם כאן, אבל
לא באמת יודעים מה הם מרגישים.
אני חושב על כל האנשים שפגשתי בחיים שלי ואפילו היו חברים
טובים. רובם השאירו רק זכרונות טובים ותחושה של החמצה, כמו
כפפות עם אחריות של מעבדים במחשבים שלא מתבלים אבל היד גדלה
(כמו המחשבים). חשבתי להתקשר לכמה מהם לראות מה שלומם, ואם
בכלל הם חושבים עלי מידי פעם. הבאסה זה כשאתה מתקשר למישהו
במצב כזה אז זה ברור שזה בגלל שמשעמם לך ואף אחד לא יאמין לך
שאתה באמת מתגעגע.
פעם היו לי הרבה כלבים, שגדלו ומתו, ומשהו בי מת איתם. הם,
כולם היו נשמות שמאוד ברורות לי, תמיד ידעתי מה הם רצו לומר
ומתי לתת/לקבל אהבה. אני חושב שגם כשאנחנו חושבים שאנחנו
נובחים כמו כלבים, אנחנו אוהבים כמו חתול רחוב - בזהירות לא
להפגע, ולא לתת מעצמך את הכל עד שאתה לא מאה אחוז בטוח. ואז גם
כשאתה בטוח התנאים מובילים אותך שוב לחפש מקור אחר לתשומת לב.

מוזר איך לחיים יש גישה של מיקום העבר במקום ראוי לו ולתת לו
לשקוע שם, אלה אם כן מישהו יוזם איזו פגישת מחזור או משהו כזה,
שגם זה זה בעיקר למקום "רשמי" כמו בית ספר או לימודים אחרים.
לא עושים פגישת "איחוד" עם חברים טובים מהעבר שבמקרה עבדו/למדו
איתך תקופה ועכשיו כבר יש להם חיים אחרים וחברים אחרים.

קמתי מהמחשב בעודי כותב את המחשבה הנוגה הזאת כמו שלא כתבתי
כבר כמה שנים, ויזמתי סיור במקומות עליהם שם עם ישראל את מבטחו
בי. הכל בכדי לא לשקוע בבמבה ושוקולד שקניתי קצת לנשנש ובכדי
לא לגמור את טיפת הקולה האחרונה (סמל לאופטימיות משום מה)
שנשארה ועודה מנסה להתקרר לשווא על צלע המזגן המקרטע.
בהתחלה עברתי בכל המסדרונות השוקקים חיים בדר"כ, אבל עכשיו
מחזיקים בנעצים כתובים שמרמזים שכאן נהנים לפעמים אנשים לעשות
שטויות. עברתי כרגיל על כל התמונות שטרחו לתלות על הקירות
במיוחד כאילו במיוחד בשבילי. התנחמתי בחיוכים וניסיתי לראות אם
אני מכיר את כולם, והאם תהיה איזו דמות צבעונית חדשה שתוולד
פה. כבר היה פעם מישהי שרק משום שלבשה אדום תפשה את תשומת עיני
הבוחנות.

בהמשך ה"טיול" החלטתי לבקר את המפלצת האגדתית שעדות קיומה היו
ענני העשן המתמרים כאילו היו גייזרים בילוסטון פארק. את המפלצת
מצאתי במקום בו אמרו שהיא נמצאת בקופסא גדולה לבושה שחור, באחד
הבנינים שאנחנו לא אמורים להגיע אליהם. כמו בכל אגדה טובה גם
היא שוכנת שם כבר שנים וניזונה מאלה שמאמינים בה ומעלים לה
זבח. את הכהנים שלה הכרתי מהיום יום, מחדר האוכל, מקורסים פה
ושם. אנחנו ביחד בסיפור הזה, ציוץ אחד ממנה וכולנו על טלפונים,
ביפרים וניידים להביא תגבורת בכדי להרגיע אותה.
הכהנים אמרו שהמפלצת ישנה, ובעצם אין להם מה לעשות, חוץ מלהזין
את שערוריות המין שמתחוללות שם במצבים הללו, שיהיה על מה לדבר
בבסיס. חייכתי בבישנות מסוימת והלכתי חזרה לחדר ולמחשבות לקראת
שינה.
טקס השינה במיטה לא מיטה במקום שאיננו המקום שלך הוא טקס בפני
עצמו. צחצוח שיניים עם משחה שמשום מה שם יש לה טעם אחר ותפל,
נסיון עלוב לקרוא משהו שאמרת שתשלים אם יהיה משעמם, ודיסק שאתה
יודע את המילים שלו בע"פ ואתה חושב שכשיגמר מתישהו תשקע גם אתה
בשינה ערבה. לקח, אני חושב, כשעתיים עד שנרדמתי. לפחות אני
זוכר שוב שקט מעיק.

המפלצת העירה אותי באותו לילה, וכרגיל את כל העולם ואחותו שמעו
ובאו לעזור. טרודי עיניים, מנסים לשנס עצמות ומוח לפתרון
המצוקה. כשברקע טלפונים של שומרי הסף האחרים, כל מיני שטויות
שאני כבר לא כל כך זוכר מה הם אומרות רצו על המסך. זאת אכן
המפלצת, הייצור שעליו כולם אמונים, והיא שוב איבדה שליטה. לקח
שעה שעתיים שלוש להרגיע אותה וכבר הניצה החמה. סוף סוף הכל
הסתדר והרגשנו סיפוק מה למרות התחקיר וכל השטויות הצפויים. יצא
שישנתי כמה שעות מועטות ואפילו חילקתי את שאריות הבמבה וטיפת
הקולה שנותרה.

אף אחד לא יודע עד היום, שאני הוא זה שהטריד את מנוחתה של
המפלצת, ובזכותה לא זכיתי לחשוב עוד על האנשים שנעלמו מחיי,
ואף לא להטריד את המסכנים. כך לפחות דחקתי את המחשבה
עד...לתורנות הבאה.